סמוך לקברה של רחל המשוררת קבורה אישה לא יהודייה שעליה אמרה רחל: "יש רק אחת שמשתווה לי בשירה העברית". בראשית שנות ה-20 של המאה העשרים נחשבה אלישבע לבולטת מבין המשוררות מייסדות שירת הנשים העברית המודרנית.

אתרים לביקור:
בית הקברות כנרת

אלישבע נולדה בשנת 1888 בריאזאן המרוחקת כ-200 קילומטרים מהבירה מוסקבה. היא נולדה כייליזבטה ז'ירקובה. אביה, איוון ז'ירקוב, היה בן הדת הפרובוסלאבית ואמה הייתה ממשפחה אירית קתולית. אביה עבד כמורה ועם השנים הפך למו"ל של ספרי לימוד. בגיל שלוש התייתמה אלישבע מאמה ועברה להתחנך אצל דודתה במוסקבה על ברכי השפה והתרבות האנגלית.

1907 הייתה שנה מכרעת עבורה. בהיותה נערה בתיכון הושפע עתידה משני דברים: היא התחילה לכתוב שירה ובאותה שנה התיידדה עם חברתה לספסל הלימודים, נערה יהודייה, שעוררה את התעניינותה בתרבות היהודית ובשפה העברית. כך החלה אלישבע ללמוד יידיש, שבעיניה הייתה שפה קלה כיוון שידעה גרמנית.

אלישבע כתבה כמאתיים שירים ברוסית ובשנת 1919 התפרסם מבחר מהם שהופיע בשני קבצים: "רגעים" ו"שירות גנוזות". שיריה אלו עסקו בזיקותיה לתרבות היהודית. לאחר שנחשפה לשפה העברית והתרבות היהודית הקדישה אלישבע כ-13 שנים ללימוד העברית ובשנת 1920 כתבה לראשונה שיר בשפה העברית, לאחריו לא המשיכה עוד לכתוב ברוסית.

על שיריה הרוסיים חתמה בשמה הרוסי 'ייליזבטה', ומעתה – על שיריה העבריים – החלה חותמת 'אלישבע'.

המורה הראשון שלה לעברית ובעלה לעתיד, שמעון ביחובסקי, השפיע עליה והכשיר אותה לשלוט בשפה זרה ועתיקה זו. היא אימצה את העברית כשפה בלעדית ליצירתה.

בתקופת הלימוד התרשם שמעון משקדנותה של אלישבע ומנפשה העדינה. היא מצידה התרשמה מסבלנותו וממסירותו למשימה. האהבה ניצתה והיחסים בין המורה לתלמידתו הביאו לנישואיהם בשנת 1920.

שמעון ביחובסקי, היה פעיל ציוני, מזכירו של ד"ר יחיאל צ'לנוב – מורה, מבקר ספרות ומוציא לאור. הוא היה ידידם הקרוב של י.ח ברנר ואורי ניסן גנסין, וסייע גם להם להוציא לאור את כתביהם.

בחורף 1925 הגשימו הביחובסקים את חלומם. הם עזבו את ברית-המועצות ועלו ארצה עם מרים, בתם בת השנה, והתיישבו בתל אביב הקטנה – לא רחוק מגימנסיה 'הרצליה'. החלום היה למציאות אך לימים התברר כי לא היה זה בדיוק החלום לו קיוו.

הביחובסקים ייסדו בתל-אביב הוצאת ספרים פרטית ('תומר'), שנועדה אך ורק לפרסום כתביה של אלישבע. בשנת 1926 הופיע קובץ השירים הראשון – 'כוס קטנה'. היה זה, כפי שכתב אחד המבקרים: "ספר פיוט קטן ככף איש ודק כחוט השערה". היינו, הספר ראה אור בפורמט זעיר, ספרון קטנטן, מה שהיווה חידוש בשירה העברית לדורותיה (באותה עת הופיעו ספרים בפורמט ענק), ונכללו בו 27 שירים בלבד. למרות גודלו הזעיר, או אפילו בשל כך, זכה הספר להצלחה אשר בנסיבות הזמן ובמגבלותיה של הספרות העברית דאז יכלה להיחשב למסחררת. בתוך שנתיים ראו אור שלוש מהדורות וכולן נמכרו. גם מהדורת פאר קטנה (בת 200 עותקים) ממוספרת ומודפסת על נייר משובח, אזלה אף היא. שום קובץ שירים של משורר אחר בן הדור לא זכה לתפוצה נרחבת כל-כך.

הופעתה של אלישבע, כמשוררת לא יהודייה שעזבה את עמה ושפתה כדי להצטרף אל העם היהודי במולדתו המתחדשת, הלהיבה וריגשה את הציבור היהודי בארץ והם ראו בה כמעין רות החדשה (למרות שלא התגיירה).

אלישבע ידעה כיצד היא נתפסת בציבור וריכזה סביב דמותה של רות את כל שירי הקובץ השני שלה, שאף נקרא בשם 'רות' (1916), ובו פיתחה באמצעות הדמות העקורה ממכורתה את תחושת הזרות והבדידות. אלישבע ציטטה בשיריה הרוסיים את ספר רות והשתמשה בדמות המקראית לשם תיאור המצב הרוחני שבו היא עצמה הייתה שרויה – התרחקה מן הקרובים לה אך נותרה זרה גם בין הרחוקים, אליהם ניסתה להתקרב.

גם הקהילה הספרותית קיבלה אותה בחום רב, ערכה לכבודה ערבי קריאה ופרסמה את יצירותיה בכל במה אפשרית, עד כדי כך שפופולריות זו עוררה את זעמם של צעירי המשוררים (חבורת 'כתובים' ובראשם אברהם שלונסקי) והם הפכו אותה ליעד מותקף במאבקם נגד ותיקי המשוררים (חבורת 'מאזניים' ובראשה ח.נ ביאליק, שאלישבע נמנתה עליה). תקופה זו ארכה שבע שנים (1932-1925) ודווקא בשנים אלה כתבה אלישבע את רוב יצירתה העברית.

באותן שנים אלישבע הותירה אחריה מורשת ספרותית מרשימה ומגוונת: ספרי שירה בעברית – 'כוס קטנה' (1926); 'חרוזים' (1928); 'ילקוט שירים' (1970); הסיפורים – גלגל חוזר; (1923); 'אורות בלילה' (1925); 'מקרה טפל' (1929); חמישה סיפורים קצרים שנאגדו בקובץ 'ספורים' (1928); תרגומים ומסות. בייחוד הותירה את חותמה ברומן 'סמטאות' (1929) שהיה הרומן העברי הראשון שכתבה אישה בארץ ישראל. >>

עם זאת מצבם הכלכלי של בני הזוג לא היה קל ואלישבע נאלצה, למורת רוחה, לעזוב לא פעם את בעלה ובתה ולצאת למסע בין הקהילות היהודיות במזרח ובמערב אירופה, שם הופיעה בערבי קריאה משיריה וסיפוריה.

בקיץ 1932, בעת מסעה בקישינב, נפטר בעלה באופן פתאומי. הייתה זו קובית הדומינו הראשונה שנפלה. אלישבע חזרה לתל אביב ועולמה קרס עליה. בנוסף למות בעלה, הכל החלו מפנים אליה את גבם. מאמציה למצוא פרנסה, בין היתר כספרנית בספריית 'שער ציון', עלו בתוהו. היא עברה להתגורר בצריף רעוע בשולי תל אביב וגידלה את בתה בעוני רב. רק הודות לביאליק היא ניצלה מחרפת רעב, כאשר בהתערבותו זכתה לתמיכה זעירה. מרירה ופגועה ניתקה עצמה אלישבע מהקהילה הספרותית בארץ.

בתחילת 1949 אמורה הייתה אלישבע לנסוע לאנגליה לבקר את בתה מרים ואת שלושת נכדותיה, אך כיוון שחשה ברע סייעו לה ידידותיה מ'דבר הפועלת' לצאת בינתיים לחמי טבריה, שם נפטרה ממחלה ממארת במרס אותה השנה.

אלישבע מעולם לא התגיירה ואף הקפידה תמיד לציין זאת, ולכן התעוררו קשיים לקברה בקבר ישראל. לבסוף הוסכם לטמנה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.

שם בבית הקברות על שפת ים כנרת נתקיימו מילות שיריה:

"כאן אשב בין ים
ובין רקיע ואדמה,
כי גם הקץ הגיע.
כי מצאה נפשי מולדתהּ"

תודות לעורכת: כרמית אביבי