מרדכי מקלף

הרמטכ"ל הצעיר ביותר. נולד למשפחת חלוצים שהתיישבו בהר והיה עד לרצח משפחתו. חוסנו, חוכמתו, קור רוחו והגורל הביאו אותו להיות לוחם ורמטכ"ל, ואף להיות שותף להקמה של יחידה שטיפלה בפורעים.

אתרים לביקור:
בית מקלף במוצא

אריה לייב מקלף נולד בשנת 1876 בגבול רוסיה-פולין. בשנת 1891 עלה ארצה עם הוריו ואחיו, חובבי ציון. כבן למשפחה דתית, הוא למד מגיל צעיר בחדר אך גם קיבל השכלה כללית בהיסטוריה, מתמטיקה וטבע – אליו מאד נמשך. הוא אהב את בעלי החיים ואת הצומח והעדיף אותם על פני החדר או כיתת הלימוד. כך, בגיל 18, עבר להתמחות בחקלאות במשקים של אחיו במושבה מלאבס (לימים פתח תקווה). למקלף היו 'ידיים ירוקות' – הוא התמחה בציוד וכלים חקלאיים ובטיפוח ואיקלום זנים שונים של עצי פרי המתאימים לאקלים הישראלי.

בשנת 1896 נשא לאישה את בתיה צמרינסקי, בתו של הרב יחיאל צמרניסקי, אחד ממייסדי השכונה הירושלמית מחנה יהודה. בתיה נולדה בירושלים והייתה צעירה מאריה בשנה. בגיל 11 כבר התנדבה כאחות לעזרה רפואית ב'חברת לינה' שייסד אביה, יחד עם עסקנים אחרים משכונת בית יעקב, לחולי השכונות הרחוקות ממרכזי השרות הרפואי שבעיר העתיקה.

באותה השנה הוקמה המושבה מטולה ולזוג התאפשר לקבל שם חלקה. במשך חמש שנים הם התגוררו במטולה ושם נולדו שני ילדיהם הגדולים: אברהם משה (ליש) וברק.

מרדכי מקלף | מתוך אוסף התצלומים הלאומי 'דויד אלדן'

החיים במושבה היו קשים והיחסים עם השכנים האריסים, הדרוזים והבדואים, היו מתוחים. לילה אחד, בעת שאריה וחברו שמרו על בתי המושבה, תקפו אותם שכניהם הערבים. אריה לא איבד את העשתונות, הדף את התוקפים ואף הצליח להרוג את אחד מהם. כעת היה חשש כבד מנקמת דם ואריה ובתיה נאלצו לעזוב את המושבה.

בשנת 1901 עזבה המשפחה את מטולה וחזרה לפתח תקווה, שם התגורר משה, אחיו הגדול של אריה. באותה שנה עלה לארץ אח נוסף שלהם, מרדכי, ואף הוא התיישב בפתח תקווה. שנה לאחר מכן עברו אריה ובתיה למושבה מוצא שבמבואות ירושלים, שם אביה של בתיה נטע כרם. המשפחה התגוררה זמן רב בצריף פח הסמוך לכרם. אריה טיפח את הכרם והוסיף ענפים חדשים של משק מעורב שהיה למופת. בתיה ניצלה את הניסיון שצברה ועזרה לחולי המושבה הקטנה ואף לחולים הערבים. רק בשנת 1904 סיימו הזוג מקלף לבנות את ביתם מאבן (הבית קיים עד היום).

בית מקלף | מתוך ארכיון יד בן צבי

אריה היה בוגר הסמינר למורים של הטמפלרים הגרמנים בירושלים ושמו יצא לפניו כאחד המומחים בענף המטעים ובמיכון חקלאי. פקידיו של הברון רוטשילד פנו אליו וביקשו את עצתו בכל הנוגע לסוגי קרקע וגידולים. מאוחר יותר הוא הוזמן על-ידי אנשי הקרן הקיימת כדי לבחון את אדמות החולה לגידולים חקלאיים, לפני שהיא רכשה אותן.

בית מקלף הפך להיות המרכז החברתי והתרבותי של מוצא. בבית הייתה ספריה גדולה בשפות עברית, אנגלית, גרמנית, ספרי קודש, תורה ויהדות. בני המשפחה היו חובבי מוסיקה קלאסית ומוסיקה קלה, וברשותם היו גרמופון ואוסף תקליטים. הם חיו בשכנות טובה הן עם שכניהם היהודים (ביניהם משפחות ברוזה וכהן) והן עם ערביי קולוניה הסמוכה.

במוצא נולדו לזוג מקלף עוד ששה ילדים. בסך הכל היו להם חמישה בנים: ליש, ברק, משה, חיים ומרדכי, ושלוש בנות: מינה, רבקה וחנה. ההורים חינכו את ילדיהם ברוח החלוציות ואהבת האדמה ולא חסכו מהם עבודה קשה. הילדים שולבו בעבודות המשק ונטלו חלק בגידול המטעים וברעיית הצאן והבקר. המשפחה התפרנסה ממכירת תוצרתה וכן מהפיכת הבית בחודשי הקיץ לפנסיון עבור נופשים שהגיעו מתל אביב ומיפו. בעקבות משבר כלכלי שפקד את הארץ באמצע שנות העשרים הוחלט כי הבן, ברק, ייסע לאוסטרליה ובאמצעות עבודתו שם יסייע בכלכלת המשפחה. הבן הבכור ליש עבר לירושלים והקים משפחה.

מנהג קבוע היה למשפחות מקלף וכהן השכנה: בכל מוצאי השבת נהגו להיפגש, כל פעם בבית אחר.

משפחת מקלף. בשורת היושבים מימין: אריה לייב ואישתו חיה בתיה מקלף.
על הקרקע משמאל: מרדכי מקלף | מתוך אוסף יד בן צבי

הפגישה נערכה לשם תפילת 'מלווה מלכה' המסיימת את יום השבת. כך, בין המפגשים הללו נרקמה אהבה בין דוד, בנם של הזוג כהן, לבין אחת מבנות משפחת מקלף – אהבה עליה התוודה רק כעבור שישים שנה – לאחר אותו יום מר.

מצב כלכלי קשה ויריבות פוליטית פנימית בין האוכלוסייה הערבית היו חלק מהסיבות שהביאו למאורעות תרפ"ט. הניצוץ שהצית את המאורעות החל בכותל ולכן אותם מאורעות מכונים בערבית 'מהפכת אל-בוראק' (כינויי לכותל).

ביום כיפור, ב-23 בספטמבר 1928, הייתה רחבת הכותל מלאה מתפללים ונקבעה מחיצה בין נשים וגברים. מחיצה זו הייתה בניגוד לסטטוס-קוו העות'מאני. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה באותה עת מנהיג הערבים, ראה בהקמת מחיצה זו ניסיון השתלטות על הר הבית והוא החל מלהיט את הערבים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד 'כיפת הסלע' כשהדגל הציוני מתנוסס עליו. בט' באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה בה התלהטו הרוחות שהפכו למאורעות.

ב-23 באוגוסט 1929, החלו מאורעות הדמים בירושלים ובחברון. עם תחילת המאורעות הגיע המח'תאר של הכפר קולוניה לביתם של אריה ובתיה, שטיפלה בחולי הכפר, ונשבע בקוראן כי הם בטוחים ולהם לא יקרה כלום. בשעות אחר הצהרים החלו המהומות לגלוש לאזור מוצא. בנו של אריה לייב מקלף השתמש בהשפעתו כפקיד בכיר בדואר אצל השלטונות הבריטיים ולעזרת מוצא נשלח רכב משוריין שסייר באזור אך נעלם בבוקר המחרת. זמן קצר לאחר שהרכב המשוריין הסתלק החלו פורעים מקולוניה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לרדת במורד ההר לכוון בית משפחת מקלף.

חיים מקלף שהיה בן 18 ראה את ההמון מתקרב לביתם ורץ לכיוון משפחת שטיינברג שגרה מעבר לכביש כדי להזעיק עזרה, כשהוא נושא בידו את רובהו החלוד של אביו. כשחזר לביתו גילה כי הוריו, אריה ובתיה, שתי אחיותיו מינה ורבקה ואחיו משה ועוד שני אורחים שנפשו בביתם – כולם נרצחו בדם קר וגופותיהם עברו התעללות אכזרית. חיים כיוון את הרובה לפורעים והצליח להרוג אחד מהם בירייה. כאשר ניסה שוב לירות הרובה לא פעל, אז השתמש ברובה כאלה והחל חובט בפורעים תוך שהוא נדקר על ידיהם.

חיים קרא לאחיו הנותרים, חנה ומרדכי, לקפוץ מחלון הקומה השנייה אליו, משם רצו שלושתם לאורווה ורכבו על סוסה לכוון משפחת ברוזה. כאשר הגיעו לבית ברוזה נתברר כי בידו ובירכו של חיים עדיין היו תקועים סכינים. לאחר בריחתם של ילדי המשפחה העלו הפורעים את המשק והבית באש.

חיים היה למעשה היחיד מבני המשפחה שראה במו עיניו את הרצח המתועב של יקיריו – טראומה שליוותה אותו כל ימי חייו. שני אחיו הבוגרים, ליש וברק, לא היו במקום. בעדותו במשפט נאלץ חיים לחוות את הרצח מחדש בעוד בית המשפט המנדטורי האשים את חיים בהריגת ערבי.

לאחר שהפוגרום במוצא הסתיים והפורעים שבו לכפר קולוניה, נרתם סבם, יחיאל צמירינסקי, לפעולת השיקום של היתומים ששרדו. מרדכי מקלף וחנה אחותו הועברו לירושלים לבית האח הבכור ליש שהפך לאבי המשפחה בפועל, ויחד עם אשתו מינה פעל לאיחוי השברים. הם שיכנו בביתם שבשכונת מקור-ברוך את שלושת ניצולי הטבח וכן את האח ברק שמיהר לשוב מאוסטרליה. יחד עם ילדיהם הקטנים, פלטיאל ואריק, היו לתא משפחתי מלוכד.

בית מקלף | מתוך ארכיון יד בן צבי

מרדכי מקלף התגורר במשך ארבע שנים בבית אחיו בירושלים. כשסיים את לימודיו בבית הספר 'תחכמוני', החליט הסב יחיאל צימרינסקי לרשום אותו ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. בקיץ 1922 עברו מרדכי מקלף ואחותו חנה להתגורר יחדיו בדירת חדר בהדר הכרמל ופרנסו עצמם בעבודות ניקיון, כל זאת תחת פיקוחו הצמוד של מנהל בית הספר, ד"ר ארתור בירם.

את חיים שלח הסבא להירגע אצל המשפחה בפתח־תקוה, שם הכיר את העולה החדשה מרוסיה, חסיה מוסטובוי ולאחר שנה הם נישאו ועברו לפרדס־חנה. בעת שהגיע בנם למצוות והיה צריך לעלות לתורה בבית הכנסת, התברר כי חיים, לאחר המראות שחווה, נשבע להתנתק מן הדת ונדר כי לא ייכנס יותר בחייו לבית הכנסת. רק לאחר שהתיר הרב את הנדר, שמעו בני המשפחה לראשונה את הסיפור המצמרר. חיים וחסיה הקימו משפחה מכובדת ורובם נשארו לחיות בפרדס חנה. חסיה ז"ל נפטרה בערב יום הכיפורים ב-10.10.1997. חיים נפטר בשנת 1979 .

מרדכי מקלף עם בן גוריון ומשה דיין | מתוך אוסף התצלומים הלאומי 'דויד אלדן'

23 שנים לאחר הפרעות, ב-7 בדצמבר 1952, מרדכי מקלף, שהיה בן 9 כשהוריו ושלושה מאחיו נרצחו באכזריות על ידי פורעים ערבים, הפך לרמטכ"ל השלישי של צה"ל – מינוי שאף מזכה אותו, בגיל 32, בתואר הרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל.

לבקשתו, רב-אלוף מרדכי מקלף מילא את תפקיד הרמטכ"ל שנה אחת בלבד ובמהלכה הצליח להטביע את חותמו. תחת פיקודו ובהוראתו, רב-סרן צעיר בשם אריאל שרון הקים את יחידת הקומנדו המהוללת 101, אשר פעלה בשנת 1953 עד לאיחודה עם חטיבת הצנחנים. מקלף הגדיר מחדש את תורת הלחימה של חיל רגלים והניח את היסודות לבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ).

רב-אלוף מרדכי מקלף נפטר בשנת 1978 מהתקף לב. בן 58 בלבד במותו.

בית מקלף, מוצא | צילום: עידו הרטמן

תודות לעורכת: כרמית אביבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *