האיש שתימר את ארצנו. הוא לקח את תימור הארץ כמשימת חייו. ממסעות חיפוש ברחבי העולם ועד למשימות חסויות ומסוכנות, הקדיש עצמו למטרה זו כנזיר המקדיש עצמו לאלוהיו.

אתרים לביקור:
בית המוטורים
חצר כנרת
בית הקברות כנרת
בקעת הירדן

בן-ציון ישראלי נולד בשם בנצי צ’רנומירסקי באוקראינה למשפחה יהודית מסורתית. אביו היה שוחט ודיין. בשנת 1906, לאחר פרעות קישינב, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו ל'ישראלי'. בן-ציון עבד בפתח תקווה עם א.ד. גורדון, שם פגש בשני רעיו, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג. יחד עברו החברים לרחובות, שם עבדו בעבודות מזדמנות בפרדסי המושבה. בן-ציון התאהב בחיה והשניים נישאו. כעבור זמן מה נסע בן-ציון לביקור ברוסיה, ובעת שהותו שם, גויס לצבא הרוסי אך ערק ממנו. ב-1909 שב לארץ והנהיג קבוצה בת 13 פועלים ובראשה שני חבריו, נפתולסקי ורוטברג (יחדיו נקראו 'חבורת יחד' או 'שלישיית יחד'), שפעלה להתיישבות בקבוצת כנרת.

הקבוצה עבדה בחוות כנרת, ו'השלישייה' התגוררה בבית המוטורים (הקיים עד היום בסמוך לאתר הטבילה), שם עבדו בפרויקט שיתופי נפרד מהחווה. לאחר סכסוך עם מנהל הפעילות החקלאית במקום, האגרונום משה ברמן, עזבה השלישייה את כנרת. תחילה פנו לסג’רה ומסחה ואף ניסו לעלות להתיישבות בכפר אוריה. בעקבות פנייתו של ארתור רופין, חזרו ישראלי וחבריו לכנרת וייסדו את קבוצת כנרת. 

בשנת 1933 נסע בן-ציון ישראלי לבדו להביא חוטרים מעיראק כשבכיסו 17 לירות בלבד. באותם ימים הברחת חוטרים מעירק הייתה כרוכה בסכנת מוות, שכן העירקים שמרו על הגזעים המקומיים שהיו ייחודיים והניבו תשואה עצומה לחקלאות המקומית. את החוטרים שהביא נטע ב'גן רחל' שהוקם לזכר רחל המשוררת. היה זה מטע של אִמהות תמרים לגידול חוטרים שהופצו עד סדום.

בן-ציון יצא לעוד כמה מסעות בעיראק, כורדיסטאן ופרס, בחיפוש אחרי תמרים משובחים. במהלך חיפושיו התוודע לקהילות היהודיות שם והביא אליהן את בשורת התחייה הציונית.

ב-1934 נכבש בן-ציון בקסמה של יהדות בבל ויצא ממוסול ובגדד לפזורות ישראל בסולימניה, חלבג'ה וכורדיסטן ופקד את קבר הנביא דניאל בכירכוב. כששב ב-1935 מכורדיסטן החל להרעיש עולמות בארץ להעלאת יהודי עירק ואיראן.

בן-ציון הסביר לכל מי שהיה מוכן להקשיב כי התמר הוא עץ מופלא שיכול לשמש במקום לחם וסוכר, מפירותיו ניתן להכין מיץ טעים, מכפותיו מכין הבדואי את כליו ומקורות העץ הוא מקציע לו עמוד לאוהלו. ועל כך המשילו חז"ל: "מַה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסוֹלֶת אֶלָּא תְּמָרִים לַאֲכִילָה, לוּלָבִין לְהִלּוּל, חֲרָיוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסַנִּים לַכְּבָרָה, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְקָרוֹת בָּהֶן אֶת הַבַּית" (במדבר רבה, ג’), והנמשל הוא "כך ישראל".

הנושא כל-כך בער בקרבו, עד שלימים, בשעת ויכוח מר בחדר האכילה של עין חרוד, בימים הקשים של טרם הפילוג, קרא לחברים להניח הכול ולטעת תמרים.

ב-1954 יצא בן-ציון עם יאני אבידוב לאיראן, להביא 30,000 חוטרים לערבה. השניים הגיעו עד הגבול, שם פילסו את דרכם בין נהרות הפרת והחידקל אל תוך עירק בין סכנות ודרכים עקלקלות עד שהגיעו אל החוטרים הנכספים. רק חלום אחד היה בליבם – להצמיח היסטוריה בארץ ישראל ולהשיב את התמר מגלות בבל אל ארץ התנ"ך. לדאבונם, נאלצו לדחות את משלוח החוטרים עקב החום הכבד.

בהמשך אותה שנה חזר בן-ציון לחופשה קצרה בכנרת. במהלך עצרת שהתקיימה ליד קיבוץ מעגן, לזכרם של הצנחנים מארץ ישראל שנספו באירופה במלחמת העולם השנייה, התרסק אל תוך קהל המשתתפים מטוס 'פייפר' שהציג מפגן אווירובטיקה ובן-ציון היה בין הנספים. הוא נקבר בבית הקברות כנרת ועל מצבת קברו חקוק איור של 'דקל'.

לאחר מותו של בן-ציון, החליט יאני אבידוב להשלים את המשימה וב-1955 הבריח ארצה 62,000 חוטרים באמצעות אנייה שחכר. האנייה נשאה דגל איטלקי ומסמכי הנסיעה שלה היו לאירופה דרך תעלת סואץ.

רק כשהיו בים התיכון הודיע אבידוב לקברניט האנייה על שינוי יעד הנסיעה לישראל, ועל אף המהומה שפרצה, הגיעה האנייה לארץ (חלק מעלילות אלו ועוד, ניתן לקרוא בספרו של יאני אבידוב 'עלילות עירק' שיכול בקלות להתחרות בסיפורי ג'ימס בונד).

צאצאים של אותם תמרים ניטעו מאז לאורך כל בקעת הירדן והערבה, מבקעת כנרות ועד אילת. התמר הישראלי הוא סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי שחייב את הצלחתו לשני אנשים, האחד חלם והשני ביצע.

תודות לעורכת: כרמית אביבי