האחת הייתה אהובתו, והאחרת הייתה רעייתו. זו קבורה לימינו וזו לשמאלו. כל זה בהסכמת הרעייה, חברתה הטובה של אהובתו. זהו סיפורה של האחות שרה, אהובתו של ברל כצנלסון.
אתרים לביקור:
בית הקברות כנרת
חצר כנרת
שרה שמוקלר נולדה בקייב בשנת 1894. היא סיימה את בית הספר לאחיות בהצטיינות ואף זכתה במדליית זהב. כמו רבים מבני דורה, שרה התלהבה מהמהפכה הרוסית אך לבה נמשך לארץ ישראל, בה שאפה לממש את המהפכה שלה.
ב-1913 עלתה לארץ והצטרפה כאחות בבית החולים של ד"ר הלל יפה בזיכרון יעקב והפכה ליד ימינו. למרות שחלק מהפועלים באותה תקופה חוו לה את חייהם, רצתה שרה להיות חלוצה ולעבוד את האדמה ועל כן הצטרפה למהפכנים של קבוצת כנרת. שם עבדה בשדה, במטבח וגם כאחות לקבוצות הפועלים.
בהמשך עברה ליסוד המעלה, וגם שם עבדה במסירות נפש וטיפוליה הצילו רבים ממוות. היא רכשה את אמונם של החולים וחדרה לבעיותיה ולמצוקותיה של כל משפחה.
במסגרת הטיפולים בחולי הקדחת הצהובה נדבקה גם היא בחיידק. ב-3 במאי 1919 החמיר מצבה והיא נלקחה לבית החולים רוטשילד בצפת, שם קדחה מחום במשך שלושה ימים. שרה נפטרה ב-6 במאי אותה השנה כשחברתה הטובה ביותר, לאה מירון, לצידה. שרה הובאה לקבורה בבית הקברות של קבוצת כנרת ורבים מחבריה השתתפו בהלוויה וספדו לה,
את ההספד על שרה העדינה, זהובת השיער, תכולת העיניים וכולה רחמי אהבה כתב ד"ר הלל יפה: "…בדברי ימים של עמים יש תמיד מספר לא גדול של גיבורים נסתרים, גיבורים אמתיים, בעלי כישרונות ומרץ, השכלה ומחשבה עמוקה, צנועים וחסרי עזות. הם העובדים יותר מכפי כוחותיהם".
ברל כצנלסון, שעמד ביגונו הגדול מול הקבר שאליו הורדה שרה אהובתו, חש כמי שנשמטה הקרקע תחת לרגליו, צנח אל תוך הקבר הפתוח העמוק וגעה בבכי. היה זה מחזה קורע לב. היו שאמרו כי בעת מותה נשאה שרה בבטנה את פרי אהבתה לברל.
כשנפטר ברל, הסכימה לאה מירון, רעייתו וחברתה של שרה, כי ייקבר ליד אהובתו.
פרופ' אניטה שפירא תיארה ב-796 דפים בספרה 'ברל' את קורות חייו של מנהיג זה. כבר בתחילה כתבה עליו: "ילד יפה תואר, שחור תלתלים ובעל עיניים חכמות ועליזות. מבחינת התפתחותו הרוחנית היה משכמו ומעלה בין אחיו ואחיותיו, והילה של ילד פלא, עילוי, נתעטרה מסביבו".
ברל כצנלסון עלה ארצה בשנת 1909 ליישוב עטרות. לאחר מכן עבר ליפו, שם פגש את הסופר יוסף חיים ברנר. ברנר הפגיש אותו עם א.ד. גורדון, שהיה מראשי תנועת העבודה והעלה את עבודת הכפיים למדרגת ערך עליון. ברל נשבה ברעיונותיו של גורדון ונדד כפועל ברחבי ארץ ישראל, עלה לגליל והפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. בשנים אלה היה כצנלסון בין ראשי הפועלים והפך למנהיג בין בני דורו. היה זה הוא שהגה את הרעיון לרכז את מעט המזון שניתן להשיג, ולחלקו בין הישוב בארץ ישראל, וכך הונח היסוד ל'המשביר' שלימים הפך ל'המשביר המרכזי'. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא כצנלסון לאיחוד תנועות הפועלים ואף ניסח את מצע תנועת 'אחדות העבודה'.
בכט' אדר תר"פ התפרסם בעמודו הראשון של 'קונטרס' (ביטאון מפלגת אחדות העבודה) הספד שכתב כצנלסון לאנשי תל-חי שנפלו על הגנת המקום: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו: שניאור שפושניק, אהרן שר, …. שרה צ'יזיק…, יוסף טרומפלדור, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים".
הספד זה עורר התרגשות רבה בקרב הישוב בארץ ישראל, ובמרוצת השנים הפך 'תפילת יזכור' לחללי צה"ל ומערכות ישראל.
באותה התקופה בה חייתה שרה שמוקלר בחוות כנרת, שהו על שפת הכנרת מספר רב של מחוסרי עבודה וביניהם היה גם ברל כצנלסון. 'חבורת בוברויסק', ובראשה לאה מירון, הציעה לברל להצטרף לקבוצת כינרת לעבודה בגינת-הירק. "ברל אהב חברת נשים ונראה שהרגיש בנוח יותר בעבודה בחברתן מאשר בחברת גברים, שהיטיבו לעבוד ממנו, בדרך כלל", כתבה אניטה שפירא.
זה היה הזמן בו ניצתה האהבה בין שרה וברל, וכשרצו להתייחד הסכימה לאה מירון לפנות להם את החדר המשותף לה ולשרה. לאחר ניסיונות של חיים בצוותא ופרידות לסירוגין, החליטו שרה וברל לעזוב את החווה ועברו ליפו. תוך זמן קצר פרץ משבר בחייהם האישיים: "ברל הוא איש שלא גמרו לעשות אותו", סיכמה שרה. היא נפרדה ממנו וחזרה לצפון.
לאחר מותה של שרה, הורחקה לאה מכנרת מחשש שתתמכר לאבל על מותה של שרה. לאה, שניחנה בשפע של יציבות נפשית ובריאות פיסית, הלכה אחרי ברל.
ברל ולאה מעולם לא העמידו חופה ולא טבעו את יחסיהם בחותם הנישואין. שנתיים לאחר מותה של שרה כאשר נזקקה לאה לפנקס חבר של ההסתדרות, מילא ברל טופס רשמי, ובו ציין, כנדרש, את היותה נשואה לו, וכך נרשמה לאה בפנקסה בשם לאה מירון כצנלסון. ברל היה כבן שלושים וחמש, ולאה כבת שלושים וארבע "כאשר השלימו עם גורלם, לחיות יחד חיי משפחה של קבע". ברל כצנלסון, הידוע בכינוי 'בארי', נפטר בירושלים משטף דם במוח בשנת 1944 בגיל 57. עם מותו של ברל עברה לאה לגור עם אחותה בלומה בעין חרוד. היא האריכה ימים ונפטרה בשנת 1967. לאה מירון כצנלסון נקברה גם היא לצדו של ברל.
תודות לעורכת: כרמית אביבי