היא אמרה על עצמה שהיא 'אישה לא יפה'. אהבותיה הנכזבות היו ההשראה ליצירותיה הגדולות. מהמשוררות העבריות המפורסמות ביותר בעת החדשה. סופרת, מתרגמת, חוקרת ספרות, עיתונאית, מבקרת תרבות ופרופסור לספרות.
אתרים לביקור:
רח' ארנון 15, תל-אביב
רח' אלפסי 16, רחביה, ירושלי
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקובנה, שם חיה עד גיל 3. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לנדוד ברחבי רוסיה במשך 4 שנים ולאה חיה כפליטה בכפרים קטנים. לאחר שראתה חיילים נלחמים ונהרגים היא החלה להמציא סיפורים כמפלט למציאות קשה.
בתום המלחמה, כשהמשפחה הייתה בדרכה חזרה לקובנה, נעצרה המשפחה על ידי החיילים בגבול הליטאי. מאחר שאביה של לאה נעל נעליים צהובות וגרביים אדומות הוא הואשם שהוא קומוניסט והחיילים התעללו בו לעיני בתו לאה. במשך עשרה ימים הם ביימו את ההוצאה להורג שלו.
כששבה המשפחה לביתה ההרוס בקובנה פרצה אצל האב הפרעת המאניה-דפרסיה, כנראה בעקבות ההתעללות שעבר. האם יצאה לעבוד ולאה בת ה-8, שהחלה ללמוד בבית הספר למסחר, התגלתה כתלמידה מבריקה ותוך חצי שנה היא למדה את השפה העברית.
על מנת להשיג מלגה ללימודים בברלין, עבדה לאה כמטפלת בילדים. בגיל 18 היא כבר כתבה את הדוקטורט שלה בנושא התרגום השומרוני של התורה. תחילה כתבה בברלין ולאחר מכן המשיכה את כתיבתו בבון. בשנת 1932, בימים אותם בילתה בספרייה, היא הכירה את דטטריה פדקה ההודי שהיה סטודנט למדעים.
"האדם היחיד הקרוב לי קצת אינו יהודי ואינו אירופאי, כי אם דווקא הודי… אנחנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר – במחולות עשיתי חיל".
פדקה הוא "הלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים". גולדברג הייתה אז בת 21. אבל גם לאהבה זו, כמו לכל אלו שבאו אחריה, לא היה צפוי עתיד. מלכתחילה היה ברור שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שהכאיב לה לא פעם. בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה חוויה של עלבון פומבי שספגה מפדקה כשפִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת.
בשנת 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון ולאה נאלצה שוב לנדוד ולחזור לליטא. שם, בעזרתו של אברהם שלונסקי, היא משיגה אישור כניסה לפלשתינה. שנתיים אח"כ עלתה לאה ארצה והצטרפה לחבורת 'יחדיו' שעם חבריה נמנו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ וישראל זמורה, היא הייתה האישה היחידה בחבורה. באותה שנה אברהם שלונסקי מפיק עבורה את הספר הראשון שלה "טבעות עשן". את אותם אנשים היא הגדירה: "באמת קרובים לי".
לאה מצאה את פרנסתה מתרגומים, כתיבת ביקורות תיאטרון בעיתון 'דבר', הרצאות, כתיבת פרסומות ומערכונים ל'מטאטא'. אבל מעל לכל, מה שהביא לפרסומה היתה הכתיבה בעיתון 'דבר לילדים', כתיבה שהפכה אותה בבת-אחת למפורסמת אצל המורים, הגננות, והילדים.
ב-1935 התאהבה לאה ביוסף אופין מקיבוץ אפיקים. במשך 33 שנים היא כתבה לו 42 מכתבים אינטימיים. הוא היה גבר גבה קומה ויפה תואר, שבעת היכרותם חי עם אישה אחרת. לאה הרבתה לבקר באפיקים, ושורותיה "ישוב טלה אל חיק האם / ישכב בדיר ויירדם" נחשבות לביקורת על הלינה המשותפת בקיבוץ.
את מהות יחסיה עם אופין הסתירה לאה בשירים רמוזים. באחד מרבים אלו, המנציחים אותה כאחת המשוררות הארוטיות ביותר בשירה העברית כתבה:
"כי ידעתי אהוב בנפשי / ובבשרי ובכל רמ"ח אברי, / וכי אהבתי בשר כאהוב נפש. / וכי נשכתי את מזוזת דלתי הסגורה, / כנשוך כתף עירומה של גבר".
בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", שואל אותה יעקב'לה הקטן:
"איפה הילדים שלך?" / "אין לי ילדים." / "ושל מי את דודה?" / "של שום איש." / "ומי זה שומיש?" / "שומיש זה שום איש." היא "דודה של שומיש".
זו העמדה שהיא בחרה בהיותה בת 27 מתוך מודעות: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם".
בשנת 1936 הגיעה אמה צילה לארץ. האב נשאר בפנסיון גרמני לחולי רוח ולאה כותבת עליו מעין ביוגרפיה בספר 'והוא האור', בו מתארת צעירה יהודייה שאביה השתגע והיא חוששת לשפיותה, נאבקת בפחד ובוחרת בחיים.
אהבתה הגדולה של לאה הייתה אהבתה לאברהם בן יצחק. הוא היה שתקן חמור סבר וביקורתי, משורר שפרסם שנים-עשר שירים בלבד, מבוגר ממנה ב-28 שנה . אברהם בן יצחק הותיר עליה רושם עז והיא כתבה: "אם תתן לי חלקי / באימת מחשכיך / אולי יאור לי מעט / אם תפרוק על כתפי / את כובד עולך מעליך / אולי יקל לי מעט".
אברהם בן יצחק היה המודל של הגברים שלא רצו להתקרב אליה. יש כאלה שאומרים שהיה הומוסקסואל. הדחיה שלו והקשר שלה אליו התאימו לה והזינו את מעיין היצירה שלה: "את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים / נר כבוי על שולחן-שבת / כירח חיוור-שקוף בין אורות שמיים / את תמיד בין תכלת תהומות ואחת". כך כתבה על עצמה.
13 שנים לאחר המפגש הראשון שלהם, נסעה לאה לבקר אותו בבית המרפא ברמתיים והביאה לו ספר ומכתב. הוא ישן במשך כל הביקור. כשהיא חזרה לתל אביב פקח אברהם בן יצחק את עיניו ואמר לרופאה "אינני רוצה לקרוא עוד היום אמות".
"ביום הולדתי ב-29/5 מת אברהם בן יצחק. מאז בעצם אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת". שנתיים אחר כך פרסמה לאה ספר זיכרונות על בן יצחק – 'פגישה עם משורר' – שמגיל 27 ועד סף שנת ה-40 לחייה היה אהבתה הגדולה והחד-צדדית.
בשנת 1952 קיבלה לאה הזמנה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים ושמחה להיפרד מתל-אביב ומשלונסקי. תוך זמן קצר היא השתלבה באוניברסיטה וחשה בה כבתוך ביתה. בביתה, טיפלה אמה בכול ואפשרה לה להתפנות ליצירתה: "תמונתך כה שלווה את אחרת / קצת גאה ונבוכה על זה שאת אימי".
ז'אק אדו, המורה לצרפתית באליאנס בחיפה, שהיה צעיר ממנה בשנתיים, היה מושא האהבה החדש שלה. ביומנה היא מספרת כיצד הוא סיים ללמד ורצה לחזור לשווייץ ונפרד ממנה. ב-1952 היא כתבה: "הוא עשה את שלו, הוא תרם הרבה לספרות העברית".
בשנת 1963 מתפרצת אהבתה הגדולה האחרונה. שמו היה פאולו ויואנטה, מרצה איטלקי צעיר שהכירה באוניברסיטה העברית ובעקבותיו נסעה לאיטליה כי חשבה, בטעות, שהוא הזמין אותה אליו, אך שם מצאה אותו עם סטודנטית אמריקאית צעירה. במחזור שיריה 'נעילה' תיארה לאה את צלקות חרפתה ואת קינתה: "איך משתנה האור שבשמים / ואיך נופלות / כציפורים מתות / אהבותיי".
ועוד: "הלכה ברחוב אישה זרה/ אישה לא יפה ולא צעירה,/ ראוה זרים, ופניה זרים,/ ואמרו: אישה מוזרה".
במאי 1969 והיא בת 59 חשה לאה ברע. בגופה התגלה גידול ממאיר בשד, בשלב שבו כבר לא היה טעם לנתח. היא הגיבה בשמחה: "יופי עכשיו אוכל לצייר בשקט". זמן קצר אחר-כך התגלה סרטן גם בריאותיה: הסיגריות שעישנה כל חייה הם אלה שגרמו למותה.
ב-15 בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. "אבל אמא. מה יהיה על אמא?" היו המלים האחרונות שאמרה, בטרם שקעה בתרדמת. אמה האריכה ימים עוד 12 שנה אחריה.
"מי שיזכרני ידע: היא הייתה בודדה"
תודות לעורכת: כרמתי אביבי