היה זה סיפור אהבה שהתפרסם בתקשורת. סיפור אהבה שכל העיר סערה ממנו וחרוט באבן עד היום. זהו סיפור אהבתם של לאה אבושדיד ואיתמר בן אב"י.
אתרים לביקור:
בית אבושדיד, רח' החבצלת 8, ירושלים
בית אליעזר בן-יהודה, סמטת אתיופיה, ירושלים
בית בן-יהודה, רחוב עין גדי 28, ירושלים
לאה אבושדיד נולדה בשנת 1889 בירושלים למשפחה אמידה שעלתה ממרוקו. היא הייתה בתם של רחמים וריינה, בת הרב חיים נסים ברוך, שהיה אב בית הדין לעדת הספרדים. אחיה הבוגר, אברהם, היה מראשוני הרופאים ילידי ארץ ישראל. באותה תקופה מרבית יהודי ירושלים היו לא רק דתיים אלא ספרדים. החשובים והנכבדים שבהם היו ממוצא ספרדי וס"ט (ספרדי טהור), דבר שהצביע על ייחוס.
לאה הייתה מיועדת לבחור ס"ט ממשפחת ולירו העשירה, או לבן משפחת שלוש, או לכל הפחות לבחור ספרדי אחר מהמעמד הגבוה של ירושלים. אבל מי שאהב את לאה אהבה עזה ויוקדת, אהבה ללא גבולות, היה איתמר – והיא אהבה אותו.
איתמר נולד בשנת 1882 בעיר העתיקה בירושלים. הוא בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, שנוא נפשם של האשכנזים, שטענו שהשפה העברית היא שפת קודש ונועדה רק לתפילה ולא לשימוש יום-יומי.
איתמר, שנולד לשפה העברית, כונה "הילד העברי הראשון". הוריו הקפידו שלא ישמע שפה זרה, וכך נגזר על איתמר הקטן שלא לצאת מביתו, דבר שגרם לכך שהוא לא דיבר עד גיל שלוש.
אבל מהרגע שהתחיל לדבר הוא התגלה כילד מחונן, וכמו אביו, המציא מילים כגון סביבון, מפית, רעשן ועוד.
בגיל 10 התייתם איתמר מאמו דבורה, ואביו אליעזר נשא את אחותה חמדה.
איתמר בן-אב"י היה ידוע כנואם מוכשר. הוא שימש כעורך עיתון "האור" שייסד אביו, שהפך באותו הזמן לעיתון יומי. בהמשך ייסד וערך את העיתון "דואר היום".
את עיקר פרסומו קנה איתמר בשל סיפור אהבתו ללאה. הוריה של לאה התנגדו נחרצות לשידוך המוזר הזה. הרי לא יתכן שהילדה העשירה והיפה בעיר, שכל עשירי ירושלים ומכובדיה חיזרו אחריה, תיתן את ידה לאיש בעל כל החסרונות: חילוני, מבוגר ממנה ב-7 שנים, אשכנזי, ממשפחה שנואה – בחור עני מבית ממש לא טוב.
איתמר, שסבל ניכור חברתי כבר מילדותו, התקשח. הוא היה אוהב את לאה אהבה עזה והיה מוכן להרחיק לכת כדי לזכות בה. הנשק שעמד לרשותו היה העיתון והוא החל לכתוב לה שירי אהבה לוהטים מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש ללאה, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי".
וכך כתב בין היתר: "לו אהבתיני אלתי כאשר אהבתיך אני, לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות, לו המה לבך מסערת דמים ושתי עינייך בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות, לו חלמת אושר עד והקיצות בבהלה ובמוחך העייף לו עברו ברקים – האח, כי אז אולי הבינותי".
שירי האהבה הללו גרמו למשפחת אבושדיד מבוכה רבה. בעידן ההוא היה זה הסיפור הלוהט שריכז סביבו עניין רב והיישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה. לאחר שלוש שנות חיזור עקרות לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו ובשנת 1910 הוא כתב את השיר אקדחי: "מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב, לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי, בֵּין סִפְרֵי רוּחִי, עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב, נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי. כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי, אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי, חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי, עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי".
השיר עורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, והביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן-יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי (מחשובי המנהיגים והעסקנים בארץ), שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". בתשובתה של לאה נאותה האם לקבל את 'גזר הדין' ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. כך, לאחר שנתיים של אירוסין נישאו השניים.
על סיפור אהבתם של לאה אבושדיד ואיתמר בן-אב"י נכתב שירם של דודו ברק ונורית הירש 'אהבת איתמר בן-אב"י':
הנה ורטט בעורפי שוב יעבור / איכה דיברה האהבה של פעם
בעיר ירושלים איש טהור טהור / אהוב אהב כאוב כאב בזעם
וזהו דבר אהבתו / עולה בלהבה
אשר שמעה נסיכתו / לאה האהובה
את לאתי אהבתי למרות רצונה / מי יתן יכולתי לסור למעונה
אני אוהב אותך כל כך / אני נושק אותך כל כך
לו אהבתיני לאתי / חיי לך ומותי
דבורה עומר תיארה את סיפור האהבה הסוער הזה בספרה 'אהבת איתמר'.
לזוג נולדו 3 בנות: הבכורה נפטרה בגיל 4, האמצעית היא דרורה בן-אב"י שהייתה עובדת בכירה ב'קול ישראל' ואף נישאה לקריין המיתולוגי משה חובב. בנם הוא גיל חובב (מגיש טלוויזיה, עיתונאי, מבקר מסעדות ומחבר ספרי בישול).
בשנת 1939 הדרדר מצבו הכלכלי של איתמר לשפל גדול והוא פנה לידידיו בבקשת עזרה. מאחר שלא הושטה לו יד הוא עזב עם בני משפחתו לארצות הברית. כארבע שנים לאחר שעזבו את הארץ נפטר איתמר בחוסר כול. בשנת 1947 הועבר ארונו לירושלים לקבורה בהר הזיתים.
לימים ראיין גיל חובב את סבתו לאה:
גיל: "באמת, מומה (כינוי לסבתה), אף פעם לא הבנתי למה בחרת כזה חתן עני ומופרע אם יכולת להתחתן עם עשירי הדור".
לאה: "אל תאמר מופרע, חצוף! אבל אני אסביר לך. באמת היה בנסיון (=בן-ציון בפיה) עני מאוד, אבל מה היה יוצא לי מהעשירים? האחד, ולירו, היה קמצן כמו אינני יודעת מה. השני, שלוש, אמו הייתה אומרת לו מה יעשה בכל רגע וכאלה לא אוכל לסבול. השלישי נסע לקושטא ואיבד את כל כספו. בנסיון באמת היה עני, אבל לפחות היה ליבו רחב. פעם ישבתי עם אימי על המרפסת ופתאום שמענו רעש ברחוב. 'הגיע המשוגע' אמרה אמי. כך קראה לבנסיון. ובאמת למטה ראיתי את בנסיון עם כמה פועלים סוחבים חבילה גדולה, 'לא אוכל לסבול לראותך רוקמת בחושך' אמר לי בנסיון. 'הנה קניתי לך מכונת תפירה'. טוב, זה שהיה משוגע, ידעתי, אבל לא תוכל לשער כמה עלתה אז מכונת תפירה, ועוד של זינגר. מאות פרנקים, וזה מבנסיון, שפרלה אחותי הייתה נותנת לו איזה גרושים כדי לקנות לו נעליים.
אז באמת היה נדיב, בטח נדיב. על חשבוני נדיב. שש שנים אחרי נישואי עוד החזרנו לזינגר את התשלומים".
בסוף הריאיון סיפרה לאה: "כן, היה נדיב בנסיון. לא תחשוב שהסביל אותי, גם אם אתלונן. היה יפה, היה כמו אש, נסיך יהודה קראו לו כולן. וכך עד שמת המסכן. גם בשנותיו האחרונות… בנסיון היה חולה מאוד, אף על פי ש… בחדר המיטות היה… בן פורת יוסף".
לאה, נפטרה כ-40 שנים אחריו, בשנת 1982 ונקברה לצדו של אהובה. על מצבתה נחקק: "היפה בבנות שבה את מנוחת מראשות אביר נעוריה".
תודות לעורכת: כרמית אביבי