יוחנן רטנר

רחל המשוררת אהבה אותו, הוא הגיע לארץ כקצין בעל ניסיון צבאי עשיר, גויס מיד להגנה והיה מועמד להיות רמטכ"ל. הוא האדריכל שתכנן את בניין הסוכנות היהודית בירושלים, את בית ברל ומדרשת שדה בוקר.

אתרים לביקור:
בית קברות, חיפה
בית הסוכנות היהודית, ירושלים
בית רחל, רח' הנביאים 64, ירושלים
בית ברל
מדרשת שדה בוקר

כך כתב מיכאל, בנו של יוחנן רטנר:
"אבי נולד באודסה ב-1891 למשפחה מתבוללת ועשירה. לא היה להם כל קשר לדת או לציונות, ואחרי פרעות 1905 הוחלט לשלוח את אבי ללימודים בגרמניה. ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר אבי לחופשת מולדת ועד מהרה גויס לצבא הצאר. בכל גלגולי המלחמה בלט רצונו לשרת בתפקיד קרבי, עד שבסופה הוא שירת בדיוויזיה הסיבירית וזכה פעמיים לאות הצטיינות. עם המהפכה עבר אבי לצבא האדום ושימש ראש מטה הדיוויזיה במסע הלחימה באוקראינה. אחרי המלחמה הוא חזר לאודסה, שם נוצר הקשר הראשון שלו עם הציונות. הוא הכיר את רחל כגן, שנחשבה אלמנת מלחמה מפני שבעלה לא חזר מהמלחמה, והתאהב בה".

רחל כגן נולדה אף היא באודסה. היא הייתה מבוגרת מיוחנן ב-3 שנים, ונולדה למשפחה יהודית, מסורתית וציונית. אביה, יעקב לוברסקי, היה ממייסדי תנועת 'חובבי ציון'. בשנת 1919 עלתה ארצה ועל סיפונה של האנייה 'רוסלאן' פגשה ברחל בלובשטיין (רחל המשוררת), אשר כתבה לה שיר ברוסית. לימים, הייתה רחל כגן לחברת כנסת ויו"ר ויצ"ו ישראל. כגן היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות, יחד עם גולדה מאיר.

יוחנן רטנר | הארכיון הציוני

קודם לנסיעתן של הרחלות לארץ ישראל, פגש יוחנן באודסה גם את רחל המשוררת ולימים תאר אותה כך: "הופיעה עוד רחל, בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעלת חזה שקוע במקצת וזוג עיניים נהדרות – אחיינית של רחל שטיין, רחל בלובשטיין שעתידה הייתה להיות הגדולה והעממית במשוררות ישראל. אך במבט ראשון נראתה כעוף-מים חולני שהוטל ליבשה שלא-בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה. ואכן חולה הייתה, ואומללה".

רחל התאהבה ביוחנן הנאה והתמיר וכתבה לו שלושה שירי אהבה ברוסית. באודסה היו רחל ויוחנן נרגשים לגלות כי שניהם מתכננים את עתידם בארץ ישראל, ולשניהם ברור כי יהיה זה שינוי משמעותי בחייהם ובו הם עתידים להיפגש בחלומם.

עוד באודסה החל יוחנן למלא תפקיד פעיל בהגנה היהודית. הוא נסע לגרמניה ללימודי אדריכלות ובשנת 1923 הגיע לירושלים, שם פגש שוב את רחל המשוררת. והנה כך שבו והצטלבו דרכי השניים. הפעם לימדה רחל את יוחנן העולה החדש עברית.

ב'הגנה' הכירו את יוחנן רטנר כקצין מוכשר וזיהו את הפוטנציאל הטמון בו. רטנר נחשב לאוטוריטה צבאית. הוא הגיע עם ניסיון עצום שלא היה קיים עד אז בארץ, ולמרות זאת הוא התעקש לעבור את מסלול ההכשרה של ההגנה מתחילתו ועד סופו. כישוריו בלטו והוא טיפס במהירות בסולם הדרגות עד למינויו לסגן מפקד הארגון בחיפה.

פגישתם השלישית של רטנר ורחל הייתה לאחר מותה בשנת 1931, אז התנדב רטנר לתכנן את המצבה שלה בכנרת.

בין שתי מלחמות העולם ידעה אירופה פריחה תרבותית. היהודים בגרמניה ובאוסטריה היו מעורים בחיי החברה, הכלכלה והתרבות. בקרב היהודים מקובל היה לשלוח את הבנות ללמוד ריקוד כחלק מרכישת ההשכלה הכללית. לרקדנית המודרנית היה דימוי של בוהמיינית משכילה ובעלת מודעות חברתית, מעין כוהנת מחול המבשרת עולם חדש. השנים הראשונות של הרקדניות שהגיעו מאירופה ארצה היו קשות. העולם שנקלעו לתוכו היה שונה מזה שהכירו. רובן הגיעו ללא אמצעים ונשלחו ישר לקיבוצים, שם ראו בהן בראש ובראשונה ידיים עובדות. ההכרח להתפרנס כרסם במקצועיותן. מן ההיבט התרבותי הייתה ארץ ישראל של שנות ה־40 כיס בודד של פריחה בתוך עולם מוכה מלחמה. בין הרקדניות שהגיעה לארץ באותה עת הייתה אורה וייל. וכך מתארים אותה המבקרים של אותה עת: "האישה הגבוהה, שחורת השיער וכחולת העיניים, שהייתה בעלת נתונים אקרובטיים טבעיים, התמחתה בשיטת ריקוד הנקראת מנסנדיק". וייל הגיעה לחיפה בשנת 1932 ושנה לאחר מכן נישאה ליוחנן רטנר. לזוג נולדו שני בנים: דוד ומיכאל.

בשנת 1939 פרש רטנר מ'ההגנה' וחזר לטכניון, במקביל לעיסוקיו כארכיטקט פעיל. בין היתר הוא תכנן את בניין הסוכנות היהודית בירושלים, שעליו אף זכה בפרס, את בית ברל, מדרשת שדה בוקר, בניין קופת חולים כללית ברחוב זמנהוף בתל אביב ועוד.

במרץ 1948, לאחר שיעקב דורי שעמד בראש הכוחות הלוחמים נפל למשכב, בעיצומה של הלחימה על הדרך לירושלים, קיבל רטנר את המברק הבא: "הוטל עליך מטעם ההנהלה לשמש ממלא-מקום ראש-המטה-הכללי. עליך להתפנות מיד לתפקיד זה, בשים לב לדחיפות הדבר וחשיבותו החיונית. עליך להגיע לתל אביב ולקבל על עצמך העבודה בימים הקרובים – על החתום דוד בן-גוריון".

בגיל 57, לאחר שכיהן כבר כראש המטה הארצי הראשון של ארגון 'ההגנה' ושימש יועצו הצבאי של דוד בן-גוריון, נפלה בחלקו של יוחנן רטנר ההזדמנות להיכנס לדפי ההיסטוריה הציונית כרמטכ"ל הראשון של צה"ל. אותו צבא שעתיד היה להיות מוקם עם ההכרזה על עצמאות ישראל, תוך פחות מחודשיים לאחר שליחת אותו מברק.

רטנר לא מיהר להשיב בחיוב לדרישה של בן-גוריון. הוא ביקש לערוך בדיקה שנמשכה כעשרה ימים כדי לבחון את השטח. "רטנר לא רצה את התפקיד, הוא הבין שהוא לא מתאים מבחינה מקצועית. הוא היה זקן מדי. הוא לא היה אחד מהחבורה של ההגנה, הוא היה אאוטסיידר", הסביר פרופ' יואב גלבר שחקר את התקופה.

למרות סירובו של רטנר להיות רמטכ"ל, המשיך בן-גוריון לנצל את כישוריו והפעם בחזית חדשה. חזית שהשפיעה על עתיד מדינה ישראל ומשפיעה עד היום – חזית המדע, החדשנות והיזמות שישראל מובילה כיום ברמה העולמית.

הכל התחיל בשנת 1947 כאשר יוחנן רטנר ואהרן קציר (פרופסור במכון ויצמן למדע, חתן פרס ישראל למדעי הטבע) שכנעו את בן-גוריון בנחיצותה של יחידה מדעית ב'הגנה'. בן-גוריון נתן את האישור המיוחל והגדיר תקציב. רטנר וקציר גייסו אנשים וכמעט מיד התחילה המחלקה בפיתוח אמצעי לחימה: פצצות, מוקשים, בקבוקי מולוטוב ועוד. חלק גדול מפעילות המחקר והפיתוח של המחלקה המדעית נעשה בידי סטודנטים שפעלו בחשאי. קבוצה של סטודנטים לכימיה באוניברסיטה העברית עסקה בפיתוח חומרי נפץ וסוגים שונים של פצצות. אחד מחבריה היה אחיו הצעיר של אהרן קציר, אפרים קציר, לימים פרופסור לביוכימיה והנשיא הרביעי של מדינת ישראל.

האווירה הסטודנטיאלית, האלתור והמחסור הולידו כמה אנקדוטות משעשעות. אפרים קציר מספר כי עמוס חורב (לשעבר נשיא הטכניון וזוכה פרס ביטחון ישראל למפעל חיים), הציע מנגנון השהייה לפצצה המבוסס על חומצה גופרתית, המאכלת לאט מעטה גומי ואז מפעילה את המטען. לצורך מעטה הגומי השתמשו בקונדומים, וכשהחל אחד מחברי הקבוצה לקנות כמויות גדולות של קונדומים לניסויים בחנות ברחוב המלך ג'ורג', רכש את הערצתו של בעל החנות שהיה משוכנע כי הסטודנט רב האון עושה בהם שימוש אחר לגמרי.

בית הסוכנות היהודית (בית המוסדות הלאומיים) | צילום: עידו הרטמן

בשנת 1957 נהרג דוד, בנו הבכור של יוחנן, בתאונת טייס במדבר יהודה. התאונה השפיעה רבות על רטנר והוא מאן להתנחם.

קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל העתידי, הוא הפך לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון.

יוחנן רטנר הלך לעולמו בשנת 1965 והוא נקבר בחלקה האזרחית של בית העלמין שבמורדות הכרמל. למרות היותו בין ששת האלופים הראשונים של צה"ל, שמו של רטנר לא מוכר.

תודות לעורכת: כרמית אביבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *