שם:מנזרי הירדן ובית הערבה אורך :35 ק"מ. אזור: הר הנגב אתרים: קומראן, מלון לידו, מסעדת הלידו, מלון הילטון, בית הערבה, מנזר דיר חג'לא, עין חגלה, קס'ר אל יהוד, כנסיית יוחנן המטביל,עונה: כל השנה. מנחתים מומלצים: שדות בסביבה מירשה: יש צורך.

תיאור המסלול:

לנוסע בכביש 90, מעט מצפון לכניסה ליריחו, נראית הדרך המובילה מזרחה עלובה ונטושה. אין כל סימן המעיד על חשיבות האתר שאליו מובילה הדרך. שום רמז כיצד במשך מספר ימים מועט בשנה מתעורר אתר זה באופן קיצוני מתרדמה עמוקה לפעילות, עד לכדי אקסטזה של ממש.

האתר נמצא על אחד מפיתולי נהר הירדן. בפיתול זה רחוק מאוד הירדן מלהראות כנהר, ויותר דומה הוא לתעלה רדודה הניתנת לחציה רגלית – ואכן במשך שנים שימש המקום כמעבר. למרות שלאורך ולרוחב התנ"ך מוזכרים לא מעט אירועים שקרו כאן, הדבר שהוציא את שם המקום למרחקים הוא דווקא האזכור של אירוע טבילת ישו על ידי יוחנן במקום, המציב את האתר כשני בחשיבותו לעולם הנוצרי לאחר ירושלים.

כל שנה, ב-18 בינואר, מגיעים לכאן כ-20,000 צליינים אורתודוקסים מיוון, תורכיה, אתיופיה, מצרים ועוד. הם מגיעים לחגוג את חג ההתגלות, או בשמו הלועזי "חג האפיפניה". הירידה ההמונית בבוקר החג אל הירדן מרשימה וססגונית. על המקום והחג במאמר זה.

קאסר אל-יהוד

מתחם קדושה זה שעל נהר הירדן מקדש על פי המסורת הנוצרית שלושה אירועים הקשורים לתנ"ך ולברית החדשה.

האירוע הראשון – מסורת אתר הטבילה

כאן על פי המסורת הטביל יוחנן את ישו. בברית החדשה מצוין כי אירוע זה היה "הלידה הרוחנית" של ישו, בניגוד ללידה הגשמית שארעה בבית לחם. על כן, אתר הטבילה הינו אתר בעל חשיבות רבה ביותר בעולם הנוצרי, ונחשב כשלישי בקדושתו לעולם הנוצרי לאחר כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים.

ההטבלה המפורסמת, ורמז למיקומה, נכתבו בברית החדשה בגרסת האוונגליונים לוקאס ומתי: "אוֹתָהּ עֵת, בִּיְמֵי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים חָנָן וְקַיָּפָא, הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל יוֹחָנָן בֶּן זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר. הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (לוקאס, ג', 2). מדובר באתר לאורך נהר הירדן ובקרבת יריחו, תיאור המתאים לאתר זה. גרסתו של יוחנן מזכירה שם של מקום או אתר לא ידוע בשם "בית עניה": "כָּל זֶה קָרָה בְּבֵית עַנְיָה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, בַמָּקוֹם שֶׁהָיָה יוֹחָנָן מַטְבִּיל" (יוחנן, א', 28). לפי הכתוב, מדובר ב"בית אניה" ששימשה למעבר בתקופה ההיא. שני אזכורים אלה מתאימים לאזור זה של קאסר אל-יהוד, שכן ממזרח ליריחו ישנו גם בימינו מעבר לירדן מארץ ישראל.בנוסף קיים ממזרח ליריחו, בצידו הירדני של הנהר, אתר היסטורי הידוע בשמו "אל מעטס" = "ההטבלה", שכנראה זוהה כבר בתקופה הביזנטית (המאה ה-4 לספירה) כאתר הטבלתו של ישו ע"י יוחנן.

אחת לשנה, בין ה-17 ל-19 בינואר, חוגגות במקום זה העדות הנוצריות המזרחיות את "טקס האפיפניה", טקס ההתגלות. החג מסמל שני אירועים נוצריים חשובים בחייו של ישו מנצרת: האחד הוא ביקורם של שלושת החכמים שביקרו בבית לחם במהלך הולדתו של ישו והכירו בהתגלותו של המשיח, והשני, הנחגג בנהר הירדן, יום הטבלתו של ישו בידי יוחנן המטביל.

בברית החדשה מתואר סיפור ההטבלה במספר גרסאות. בבשורה על פי מתי, ג', 16-17, נכתב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ".

צילם : אסף סולומון

הירידה ההמונית בבוקר החג אל הירדן מרשימה וססגונית ושווה ביקור. נזירים אתיופים לבושים במדים המסורתיים, מלווים באלפי צליינים אתיופים היורדים לכיוון הנהר תוך שירה וריקודים לקול הלמות התופים. מיד אחריהם יורדת השיירה הראשית בתהלוכה מרובת ניגון חלילים, בתופים ובשירה, ובראשה הפטריארך היווני-אורתודוכסי מלווה בנזירים ועשרות צעירים – מחזה מרהיב ביותר.

מרתק לראות כאן את נהר הירדן במיטבו – מים זורמים וצמחייה עבותה משני צדיו. אלפי הצליינים בצד הישראלי צופים ממרחק כמה עשרות מטרים בטקס הטבילה המסורתי. לפתע מגיע הפטריארך עם מלוויו ומחזיק ענפי דקל. בהגיעו אל גדת הירדן נשמעים פעמוני הכנסייה שבצדו הירדני של הנהר. הפטריארך משחרר בזו אחר זו שלוש יונים צחורות, המסמלות את הגעת היונה אחרי הטבלתו של ישו, והקהל עונה בשירה במספר קולות ושפות – יוונית, רוסית, ואף רומנית.

"ארץ המנזרים"

בצדו המערבי-ישראלי של עמק הירדן, אזור המכוּנה "ארץ המנזרים", ישנם שרידים של קאפלות וכנסיות נוצריות רבות שננטשו עם השנים. כבר בתקופה הביזנטית הוקמו בסמוך למקום הטבילה כנסיות ומנזרים שנועדו להנציח את מקום הטבילה. כאשר תנאי העלייה לרגל נעשו קשים, בעיקר תחת השלטון המוסלמי, הפכו המנזרים למקומות אכסון והגנה לצליינים. אולם, כאשר הצטמצם נוהג הטבילה לכנסיה המזרחית, והשלטונות התורכים העניקו את חסותם למסעות עולי הרגל לירדן ולטקסי הטבילה בו, לא היה עוד צורך במנזרים הללו בהם היו תנאי המחיה קשים. כתוצאה מכך ננטשו המנזרים בהדרגה.

בתקופת המנדט הבריטי, עם התחדשות תנאי הביטחון באזור וכניסת המעצמות לארץ, התחדשה התיירות ליריחו ולאתר הטבילה. כתוצאה מכך נבנו מנזרים חדשים במקום.

מדרום לאתר הטבילה, לאורך כ-1.5 ק"מ פזורים שרידי כנסיות, קפלות ומנזרים. בשנת 1965 אירעה במקום רעידת אדמה חזקה שפגעה בחלק ממבנים אלו. מאוחר יותר במהלך שנות ה-70 מוקש האזור בידי צה"ל בשל חדירות מחבלים מהאזור ("ארץ המרדפים").

צילם : אסף סולומון

האירוע השני – מקום חצייתם של בני ישראל את הירדן

מקור השם "קאסר אל-יהוד" הינו "מבצר היהודים". על פי המסורת, ממש כאן חצה יהושוע בן נון את הירדן, ריגל בארץ, ראה כי טוב, שב אל העם ובראש צבא גדול עלה על יריחו וכבשהּ: "וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם; וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן–הָכֵן; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עֹבְרִים בֶּחָרָבָה, עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן" (יהושוע, ג', ט"ו-י"ז). זהו היה הצעד הראשון לקראת התיישבות הקבע בארץ המובטחת.

גרסה נוספת אומרת כי מקור השם הוא "קצר" אל-יהוד, כלומר "שבירת" היהודים – ע"ש שבירת המים. כמוזכר לעיל בספר יהושוע המים "נכרתו", כלומר נשברו. ספר יהושוע מתאר בצורה מרתקת את חציית בני ישראל אל הארץ המובטחת לאחר 40 שנים.

לאחר חציית הירדן מבצע יהושוע "וידוא מילה" לכל עם ישראל "בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית. וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם. כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם–לֹא-מָלוּ." (יהושוע, ד', ב'-ה'). כמתואר, העורלות שנערמו באתר רוכזו באתר שכונה בשם הלא כל כך אטרקטיבי "גבעת העורלות". הנצרות רואה בטבילה את המקבילה לברית המילה של היהודים, ומיקומה של "גבעת העורלות" באזור זה תואמת את השקפתה הכללית כי הנצרות היא זו אשר משלימה, מגשימה, וממשיכה את היהדות.

האירוע השלישי – מקום פרידתו של אליהו הנביא מאלישע ועלייתו השמימה

האירוע הנוסף המיוחס למקום הוא פרידתו של אליהו מאלישע ועלייתו במרכבות האש השמימה: "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם, לִשְׁנַיִם קְרָעִים. וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע. וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ, נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל-אֱלִישָׁע; וַיָּבֹאוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה" (מלכים ב', פרק ב', ח'-ט"ו).

התיאור בספר מלכים מזכיר את מעבר הירדן, ואת ה"חרבה" הנוצרת מיד לאחר שאליהו מכה עם גלימתו על המים. עקב כך אין ספק שמפתה מאוד לזהות המקום ממש באותה הנקודה בה חצו בני ישראל את הירדן. במנזר "יוחנן המטביל" הנטוש שבקאסר אל-יהוד (בצד הישראלי) מצביעים על המקום בו עמדו אליהו הנביא ואלישע במעמד זה, ובצד הירדני ישנו אתר מסורתי מקביל המציין מקום אירוע זה. הנצרות מייחסת לאירוע היסטורי זה מעין הגשמה, שכן אליהו הנביא נתפס בנצרות יחד עם יוחנן המטביל כמי שבישרו על המשיח.

דיר חג'לה

שם המנזר משמר את שם בית חוגלה הקדומה הנזכרת בתנ"ך. בנצרות מוזכר כי "המשפחה הקדושה" עברה כאן בדרכה למצרים. מנזר דיר חג'לה הוא מסוג מנזר מבצר – קשה להיכנס לכאן בהתקפה מכיוון שהמנזר מבוצר. מנזרים שנבנים במישור אינם יכולים להתגונן אחרת, ומנזר דיר חג'לה, המכונה "גרסימוס", מהווה אב טיפוס שעל בסיסו הוקמו מנזרי הירדן.

בשנת 455 לספירה מקים נזיר בשם גרסימוס את המנזר בדיר חג'לא ויוצר דפוס חדש של מנזרים. גרסימוס יוצר קונוביום (מנזר שיתופי) עם לאורות (כוכי התבודדות) מסביב למנזר. הנזירים הגרים בלאורות מגיעים בכל יום ראשון למנזר להשתתף בתפילה החגיגית, להביא תוצרתם ולקחת חומר גלם להכנת כלים חדשים. לקונוביום ניתן להגיע ע"י רשת שבילים, ובו אוכלים אוכל מבושל. גרסימוס הכשיר את הנזירים לאידיאל היציאה להתבודדות. גרסימוס הקדוש התפרסם בכך שחיבר את תקנון המנזר המחייב את הנזירים המזרחיים עד ימינו.

מסופר כי במאה ה-5 לספירה ראה גרסימוס אריה עם קוץ ברגל, הוציא לו את הקוץ ומאז האריה הפך לידידו. באחת הפעמים שעלה גרסימוס לירושלים, אכל האריה את החמור שהשאיר במנזר. עקב כך הטיל עליו גרסימוס את עבודות החמור. כשנפטר גרסימוס ישב האריה על קברו והרעיב את עצמו לדעת.

המנזרים במאה ה-5-6 ממוקמים לאורך נתיב עולי הרגל בין ירושלים לאתר הטבילה.

בית הערבה הישנה

בשנת 1930 מוקם מפעל ים המלח, להפקת ברום ואשלג, בשם "חברת אשלג" על ידי משה נובומייסקי בניהול בריטי, ישראלי, ואמריקאי. נובומייסקי הסתובב באזור עם חלוק לבן ועם מזוודת תרופות, כמו רופא, על מנת להימנע מחיכוכים עם הבדואים כך שיתאפשר לו להישאר במקום.

ב-1934 מוקם הסניף הדרומי של החברה בדרום ים המלח-סדום – על ידי יהודה אלמוג.

ב-1937 אדמונד לוי מחליט להקים כאן את המלון המפורסם קלי"ה. בין היתר שימש המלון את הנציג העליון, את חיים וייצמן, ואת עבדאללה הראשון מלך ירדן.

לצד המפעל והמלון, קם ב-1939 קיבוץ "בית הערבה", שחבריו עבדו במפעל האשלג ובמקביל שטפו את האדמה המלוחה במי הירדן. בניגוד לכל התחזיות, הם הצליחו לגדל בננות, עגבניות ושאר ירקות לתפארת. הירקות שגידלו אף הקדימו את השוק בכ-3 שבועות, ולכן נמכרו במחיר גבוה והניבו רווחים נאים. הקיבוץ התפתח והקים לול ורפת. בשיאו מנה כ-200 חברים.

קיבוץ בית הערבה שימש בסיס לקבוצות הכשרה, ליחידות פלמ"ח ולקליטת עולים בלתי-לגאליים מסוריה ועיראק. ביוני 1946, במהלך "ליל הגשרים", בוצעה היציאה לפיצוץ גשר אלנבי, אחד מ-11 הגשרים שפוצצו, מקיבוץ בית הערבה. חיים כידוני (חיים בר-לב) היה מפקד הפעולה. הלוחמים פוצצו את הגשר, הגיעו אל המפעל הצפוני, לקחו סירות, שטו לדרום ים המלח, ומשם עלו ברגל לרמת רחל. תגובת הבריטים הייתה "השבת השחורה", בה חיפשו בברוטאליות סליקים וערכו מעצרים. בין השאר נכנסו הבריטים לקיבוץ בית הערבה והעבירו את הגברים למעצר בן 3 חודשים. בתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 נכלל קיבוץ בית הערבה בתחום המדינה הערבית. למרות זאת, בתום מו"מ ישראלי-ירדני בו השתתף נובומייסקי, הוסכם שהמפעל יישאר כשטח ישראלי אקס-טריטוריאלי. בעת שנסע לבשר לבן גוריון על ההסכם נהרג נובומייסקי בתאונת דרכים.

במהלך מלחמת יום העצמאות, ולאחר נפילת גוש עציון והטבח שבוצע שם בתושבים, נותן בן גוריון הוראה לפנות את הנשים והילדים מבית הערבה. ב-19/05/1948 ניתנת ההוראה לנטוש את הקיבוץ והמפעל. התושבים עולים בלילה על סירות ושטים דרומה. למחרת כבש הלגיון הירדני את המפעל ואת שכונת הפועלים, בזז והרס אותם עד היסוד. גירסה אחרת טוענת כי לפני העזיבה פוצצו חברי הקיבוץ את המפעל כדי שלא יישאר דבר לבזוז.אנשי בית הערבה עברו לקיבוצים כברי וגשר הזיו.

לימים, כשהוקמה במקום התיישבות חדשה, היא נתפשה כ'קם לתחיה ים המלח', ראשי תיבות של קיבוץ קלי"ה הסמוך.

תודות:
לאורי הרטמן על העריכה.
עד הפעם הבאה – נתראה!!!
אבי הרטמן

קישור לקובץ PDF: לחץ כאן
מסלול בפורמט Google Earth: לחץ כאן
מסלול בפורמט עמוד ענן: לחץ כאן
קישור למסלול בעמוד ענן: לחץ כאן
מסלול בפורמט GPX: לחץ כאן
למזג אויר באתר ההמראה : לחץ כאן