שם: נחל שורק ועמק האלה.  אורך: 48 ק"מ.  אזור: השפלה.  עונה: כול השנה.
אתרים: תל צרעה , מנזר דיר רפת , תל בטש , תל בית שמש, מנזר בית גי'מל , תל עזקה , תל שכה , עמק האלה,
מנחתים מומלצים: עמק האלה  . מירשה: יש צורך

תיאור המסלול:

גיבור הילדות של מרבית הצברים הצעירים בני גילי, לא היה ספרטקוס או קוגן; גיבור ילדותנו, היה שמשון.
באותה תקופה בארץ היה ברור כי "מכון שמשון" הוא מכון כושר… תקופה זו קדמה,
כמובן, לתקופתנו, היא תקופת ה- "Holmes Place" וה- "Go Active"…
בשופט מיוחד זה נתחיל מאמר זה.

כיהודים, אנו כמהים לביאת המשיח שהוא כידוע מזרעו של דוד. שושלת מוצאו המדויקת של דוד היא אחד הפרקים שאינם מודגשים מהלך לימוד התנ"ך. למעשה, זהו פרק שהמורים חולפים עליו ביעף. אני
מיצר על כך, שכן זהו אחד הפרקים המרתקים ביותר בתנ"ך-  ולכן נרחיב עליו את הדיבור.. וזה אינו הטעם
היחיד… כן, מדובר כאן הן על אישה, הן על אהבה, הן על סקס ואפילו- לא תאמינו – אוננות….

 דוד עצמו הוא אחד הדמויות הנערצות עליי. הסיבות מגוונות ובהן מקוריות, אומץ, קסם אישי, יופי והרבה כריזמה. אין ספק שיש לו גם צדדים פחות מניחי דעת כמו חוש צדק בעייתי מעט, הגינות מפוקפקת
ועוד.

כן, גם הפעם נדבר הרבה על תנ"ך, וחלקים בטיול זה יקושרו לסיפורים מטיולים קודמים.

טיול זה עובר בחבל ארץ מאוד יפה, באזור של ארץ שמשון ועמק האלה.  הוא יכול להיות טיול המשך לטיול של עמק איילון.

 אפתח בתחילת דרכו של שמשון.

 תל צרעה וסיפורו של שמשון

צרעה, שם נולד שמשון בן שבט דן, יושבת על ההר מעל העמק בו עובר נחל שורק.

אנשי האמורי לחצו את אנשי שבט בני דן ההרה ולא אפשרו להם להתנחל בעמק שורק. המרחב בו הסתובב שמשון היה המרחב בין צרעה, תמנתה וערי הפלשתים (ערי הפלשתים היו גת, עקרון, עזה, אשקלון ואשדוד). תמנתה מזוהה עם תל- בטש.

אביו של שמשון, מנוח – היה בן שבט דן, ואימו – צללפוני – הייתה בת שבט יהודה.

וכך מתחיל הסיפור (שופטים פרק י"ג/ב):

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה.  ג וַיֵּרָא
מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן."

כלומר המלאך ניראה לאשה בחלום … עוד מוסר לה המלאך כי:

"וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא.  ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. "

לאמור- הילד יהיה נזיר; כאן כדאי לשים לב כי הנזירות מתבטאת באי אכילה של גפן, אי שתייה
של יין, איסור תספורת- אך ללא ציווי על נזירות מנשים…

בהמשך, משהו מעניין, שימו לב :

" ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי."

היא מספרת לבעלה. את השאלות של הבעל, לא נמצא- רק את התשובות.. השאלות, כפי הנראה, הן: "מה? איך הוא ניראה? מנין הוא בא? מה שמו?" כלומר, לא בחלום עסקינן, אלא באירוע ממשי.

הסיפור ניראה מוזר למנוח, והוא פונה לאלוהים בבקשה שישלח שוב את המלאך כדי לשמוע ממנו ישירות. ושוב מגיע אותו מלאך:

 "וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ.  י וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה,
וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו–הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי.  יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי."

המלאך הגיע שוב. כנראה שוב בשדה. האישה רצה לבעלה והפגישה ביניהם. דומה כי קיים היה פער ילאים ביניהם- הבעל היה מעט מבוגר, ישב בבית, והאישה צעירה, עבדה בשדה, עם יכולת לרוץ באמצע היום…

הסיפור עדיין ניראה חשוד למנוח, והוא שאל:

ו"ַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, מִי שְׁמֶךָ:  כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ.  יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה, לָמָּה זֶּה
תִּשְׁאַל לִשְׁמִי–וְהוּא-פֶלִאי.  {פ}"

"פלאי"? שם נהדר למלאך, שערך פלאים ואף פתח רחמן של נשים עקרות… המספר הקפיד לספר לנו את
ההמשך בכדי להסיר כול ספק בליבנו, שלא היה כאן דבר למעט נס… (כן, חלילה לא מה שעלה
על דעתכם!)  בהמשך הם העלו קורבן, והמלאך עלה השמיימה …..

טוב, מה אומר.. לא הייתה זו הפעם הראשונה שמלאך אחד או יותר הגיעו ממקום רחוק ופתחו רחמן של נשים עקרות שהיו נשואות לבעלים מבוגרים… ממש בדרך נס…

 סיפור הלידה הסתיים:

"כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה.  כה וַתָּחֶל רוּחַ
יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל."

כאן, קיבל שמשון מינוי של שופט. האיש לא ניחן בתבונה יתרה או בחוש צדק, אלא בכוח רב מאוד-  ובזה היה יחודו. שמו, שמשון – כנראה נגזר מ"שמש קטנה" (אל השמש). המקום לא היה רחוק מבית שמש, בה שכן, כפי הנראה מקדש קדום לאל השמש. ייתכן כי ההשראה לשם באה משם … חברותיו של שמשון מן המערב, היו פלשתיות.

מה היה סוד כוחו של  שמשון? כידוע הסוד היה טמון בשיער ראשו. כל עוד לא גזר את שערו ולא שתה יין ושיכר-  נשאר לו כוחו המיוחד.

על גבורותיו ואהבותיו  של שמשון סופר כי שמשון ירד לעבר תמנה (עיר פלשתית), שם פגש אישה פלשתית, התאהב  בה ונשא אותה לאישה:

"א וַיֵּרֶד  שִׁמְשׁוֹן, תִּמְנָתָה; וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת  פְּלִשְׁתִּים.  ב וַיַּעַל, וַיַּגֵּד  לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת  פְּלִשְׁתִּים; וְעַתָּה, קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה"

 בדרכו חזרה מתמנה, ראה  אריה. שמשון הצליח לגבור על האריה בקלות רבה. כאן חשוב להדגיש כי למרות ששמשון ירד  תמנתה עם הוריו, הם לא היו עדים למחזה, שכן כנראה הם בחרו בדרך הקצרה דרך הכרמים  והוא עקף הכרמים הללו ופגש באריה.

כאשר בחלוף זמן, עבר  שמשון ליד גווית האריה, ראה כי התנחלו בה דבורים:

"וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ.
ט וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ
אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם,
כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָש"ׁ

בתמנתה ערך משתה, שם חד לחבריו חידה. החברים מתחייבים לשלם לו קנס אם לא ימצאו את פתרונה. חידה מעט מוזרה לנשף, מה גם שהיא מתארת אירוע פרטי. חידה זו היא הורתו של פתגם מאוד מפורסם.
והרי החידה :

"וַיֹּאמֶר לָהֶם,  מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, יָצָא מָתוֹק"

אשתו, כמה מפתיע, בגדה בו וסיפרה לחבריו התשובה לחידתו. שמשון התרגז עד מאוד והרג 30 פלשתים באשקלון. הוא לקח את חליפותיהם ושילם את הפסדו בהתערבות…

לא פעם אני נתקל כיום בביטוי הנשמע עדכני, כשהוא בעצם די עתיק. שימו לב מה אומר שמשון לאחר שהם נותנים לו את התשובה:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם–לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי… ("חרשנו"- ממש כך ענה לי בני החייל לשאלה- "מה עשיתם אתה והחברה שלך בכינרת?" )

פעמיים נוספות היכה שמשון את הפלשתים בגלל אי-נאמנותה של אשתו: שמשון שלח לשדות הפלשתים שועלים שלפידים היו קשורים לזנבותיהם, והיכה בהם מכה גדולה. לאחר מכן ירד ל"סעיף סלע עיטם".

שמשון הרג בקלות בעזרת לחי חמור אלף איש:

"וַיִּמְצָא  לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִיש". תסכימו איתי  שזהו כלי נשק מאוד לא קונבנציונאלי.

המקום בו השליך שמשון  את לחי החמור נקרא רמת לחי. לאחר מכן מסופר ששמשון ירד לעזה שם חיכו לו כדי להרגו,
אך שמשון התגנב ולקח את שערי העיר עזה אל הר חברון.

לאחר מכן התאהב שמשון בדלילה אשת פלשתים אשר גרה בסמוך לנחל שורק. דלילה
ניסתה לפתות את שמשון לגלות לה את סוד כוחו והוא דחה אותה 3 פעמים בעזרת סיפורים
שיקריים. לבסוף נכנע שמשון לאהבתו אליה וגילה לה שסוד כוחו טמון בשערו. דלילה,
שסיפרה הכול  לפלשתים, הרדימה את שמשון
וגילחה את שערות ראשו, כך שסר כוחו ממנו. הפלשתים לכדו אותו, ניקרו את עיניו, לקחו
אותו לעזה שם חגגו את ניצחונם על שמשון שעשה בהם הרג והרס גדול בעבר.

טוענים שהחידה ששמשון חד לפלשתים היא גם חידת אישיותו- מבחוץ הוא עז כאריה, בתוכו הוא מתוק כדבש ואוהב את החיים. המשחקים בגימטרייה טוענים:

אריה = 216 וגם גבורה = 216. זהו צד אחד  של שמשון
דבש = 306 וגם  אשה = 306.
כנראה ששמשון היה מכור לצד הזה שבאשה…

לאה גולדברג התרשמה
ממנו עמוקות. וכך היא כתבה בשירה "דבש":

"ונוטף  מידיו הדבש                                           וילך, ופתרון חדש
וישמח על כוחו כי גדול                                       בחידה  כתולעת בפרי
וישמח על סודו כי כבש"……                               האשה  מתוקה מדבש והיצר  עז מארי

ניראה לי שהיא קלעה לאופיו של הבחור…

תל צרעה מקום לידת שמשון .

בית הקברות עץ  החיים

לא רחוק מצומת שמשון.
במקום קבור גם זאב וילנאי (כן, אביו של מתן) שהיה המדריך לארץ
ישראל. מה ליליד חיפה שגר בירושלים ולמנוחת עולמים דווקא כאן? וילנאי סיפר כי כאשר
עלה לירושלים (ברגל), עבר בארץ שמשון. היה זה המקום הזה, בו החליט להתמסר לנושא
ארץ ישראל. לכן חזר לכאן למנוחת עולמים.

מנזר דיר ראפאת

מנזר לטיני קתולי במרכזו פסל מריה. המנזר משמש היום גם כבית ספר לנערות נוצריות, רובן יתומות. ייחודו של מנזר  ציורי זה הוא בכך שעל תקרת הכנסייה שלו רשום ב-350 שפות שמה של מריה, אמו של  ישו.

המנזר הוקם בשנת 1927  על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה. סיבת ההקמה הייתה רעידת האדמה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1927. הפטריארך היה מעוניין באתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על ארץ  ישראל מפני אסונות כמו רעידת האדמה שהתחוללה. לכן שמה הרשמי של הכנסייה הוא "גבירתנו
מלכת פלסטינה". לצד הקמת הכנסייה נקבע יום חג החל מדי שנה ביום ראשון שלאחר ה  25 באוקטובר. בשנת 1933 אישר הוותיקן את החג הזה.

את המבנים במתחם המנזר תכנן הנזיר הבנדיקטיני שהיה גם אדריכל, האב מורציו גיסלר. הוא מיקם את הכנסייה במרכז המתחם ובמקום הוקמו גם בית יתומים, בית ספר ומבנה למנזר.

מנזר דיר ראפאת .

עמק ונחל שורק

שורק הוא סוג משובח של  גפן כפי שמתואר בברכת היין, הלא היא הברכה של יעקב ליהודה. שימו לה לעושר הברכה  (בראשית מ"ט, י"א- י"ב):

"יא אֹסְרִי  לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן  לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב  חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן;"

ולתרגום בעברית חופשית:  שתהינה לך הרבה גפנים טובות, שתוכל לקשור (אוסרי) את העיר שלך לגפן המשובחת (שורקה ), שתוכל לקשור את האתון לגפן, שאת הכביסה תעשה ביין קברנה סובניון…

ברור כי מקום  זה, כמו גם היום, היה אחד מאזורי היין המשובחים.
מכאן ברורה חומרת נזירותו של שמשון דווקא מיין.

תל תמנתה – תל בטש

זו תמנתה אליה ירד שמשון ובחר את אשתו. בדרכו מכאן הוא פוגש האריה וכאן אחד הסיפורים המרתקים והבלתי נלמדים בתנ"ך– סיפור יהודה ותמר (בראשית פרק ל"ח). זהו סיפור "תלוש"; הוא מוקם באמצע סיפורו של יוסף. דומה כאילו מישהו דאג להחביא הסיפור.

הסיפור פותח במשפט :

וַיֵּרֶד יְהוּדָה  מֵאֵת אֶחָיו"

יהודה נושא אישה  כנענית, מן העיר עדולם.

ליהודה נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. לאחר זמן התחתן ער, בכורו של יהודה, עם תמר. הוא חטא
ל-ה' ומת. (התפיסה המקראית כאן היתה שאין האדם מת ללא סיבה) על-פי חוק הייבום, אם
הנשוי לא העמיד בנים, על אשתו לקיים יחסים עם אחיו בכדי לשמר את זרע המת (או  לחילופין לבצע את הטקס הנקרא חליצה).   על תמר, אם כן, היה לקיים יחסים עם אונן, בנו השני של יהודה. אונן ידע כי הבן שייוולד לא יהיה בנו "החוקי", אלא ייקרא על שם אחיו המת. על כן הוא השתמש בשיטת המשגל הנסוג, ושפך את זרעו ארצה (מכאן הפועל: "לאונן", על שמו של אונן). מובן שהתנהגותו של אונן אינה
מוצאת חן בעיני ה', והוא ממית גם אותו…

יהודה, ששיכל כבר שני בנים, היה משוכנע כי האשם הוא בכלתו. הוא פחד שגם שלה, בנו השלישי הצעיר ימות, כמו שני אחיו לפניו. על כן הוא שלח את תמר לבית אביה, בהבטחה שיקרא לה כאשר שלה יתבגר,
ויוכל לקיים את מצוות הייבום. יהודה לא קיים את הבטחתו לתמר, והיא נשארה למעשה עגונה, ללא יכולת להינשא מחדש. בינתיים, מתה אשתו של  יהודה. לאחר תום האבל ירד יהודה לבקר את רועי צאנו הנמצאים בשטח. תמר, ששמעה כי יהודה עומד לעבור בסביבה, התחפשה לזונה. יהודה, שהיה שרוי בלא אישה זמן רב, התפתה וביקש לקיים יחסים עם תמר, אותה כמובן הוא לא זיהה ככלתו (פס' 15).
מכיוון שלא נשא עמו כסף, הבטיח יהודה לתמר כי ישלם לה בגדי עזים תמורת יחסי המין.
הוא השאיר בידה עירבון משולש: את חותמו, מקלו ופתילו. אלה הם שלושה חפצים
אישיים ביותר, שאי אפשר לטעות בזהות בעליהם. יהודה לא חזר לקחת את העירבון ולא שילם …..

לאחר שלושה חדשים,  נודע ליהודה כי תמר הרה.  על-כן פסק יהודה כי כלתו תוצא להורג, כדין נואפת. תמר הציגה בפני יהודה את החפצים שהשאיר בידיה כעירבון. יהודה הבין כי הוא האחראי להריונה של תמר, וכמובן שהוא שביטל את פסק דינו.

תמר ילדה תאומים: פרץ וזרח. גם בלידה זו חזר המוטיב של "גניבת הבכורה". זרח, שעמד להיוולד
ראשון, הוציא את ידו. המיילדת קשרה שרוך אדום על ידו, כדי לסמנו כבכור, אך הוא השיב  את ידו פנימה, ואחיו פרץ ונולד לפניו, ועל כן הוא נקרא פרץ.

בקטע הזה כמה פנינים ששבו את ליבי; לדוגמה, תיאורה של תמר הממתינה ליהודה:

" יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה"

המילה  "עינים" בשם "פתח העינים" פירושה ריבוי של מעיין. בעיני מילה זו יפה ומיוחדת יותר מן המילה "מעיינות".

תל בטש היא תמנתה .

 

מן הסיפור הזה, נגיע לסיפור הבא: בסופה של מגילת רות, בפרק ד'  ואילך מופיעה שושלת היוחסין של
דוד המלך- "ואלה תולדות פרץ. פרץ הוליד את חצרון… ושלמון הוליד את בעז, ובעז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד"

מסתבר שהסיפור על  יהודה ותמר בא להשחיר את פרצופו של דוד וביתו! דוד זה, שכולם סגדו לו, זה שמשפחתו מלכה ביהודה מאות שנים, דוד שמזרעו יבוא המשיח, היה צאצא של יחסים אסורים בתוך המשפחה (גילוי  עריות!). יותר מכך. יהודה חטא בכך שנשא אישה כנענית. בנו הראשון מת בחטא. בנו
השני חטא אף הוא, ולבסוף אבי אבותיו של דוד, פרץ, "גנב" את הבכורה החוקית מאחיו, זרח.

אני מקווה כי בשלב זה  כולכם רצים לבדוק אם כול זה באמת כתוב בתנ"ך שלנו… לנוחיותכם מצורף לינק :

http://kodesh.snunit.k12.il/i/tr/t0138.htm

 תל בית שמש

בית שמש נקראת על שם העיר הקדומה שהייתה ממוקמת בקרבת מקום אלפי שנים קודם, ונשאה שם זהה. פירוש נפוץ הוא כי העיר נקראה כך משום שבמקום זה נהגו להתפלל לאל השמש. העיר הקדומה שלטה על  הדרך החשובה, שעלתה מן השפלה לירושלים. בית שמש העתיקה הייתה אחת הערים החשובות  בממלכת יהודה, בעיקר בשל העובדה שמדובר בנקודה אסטרטגית החולשת על פתחו המזרחי של עמק שורק, אחד מצירי המעבר בין מישור החוף והרי יהודה.

בית שמש ידועה אף כאחת מתחנות הנדודים של ארון הברית, הארון שנפל בקרב אבן העזר. על קרב זה דיברנו בסיור למעבר אפק:

כפי מספר לנו בספר שמואל א´ פרק ה´ :

"א  וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר,  אַשְׁדּוֹדָה.  ב וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים  אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ,  אֵצֶל דָּגוֹן.  ג וַיַּשְׁכִּמוּ  אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי  אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ.  ד וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת,  וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן  וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן–רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר  עָלָיו."

כאילו לא די בניתוץ פסל האל, האשדודים סופגים מכות נוספות:

"וַיַּךְ אֹתָם בעפלים, אֶת-אַשְׁדּוֹד וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ".

"עפלים" הם טחורים . תושבי אשדוד הסובלים ממהרים להיפטר מן הארון ושולחים אותו לעקרון:

"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, עֶקְרוֹן; וַיְהִי, כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן, וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת-אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת-עַמִּי"

החזרתו של ארון הקודש השבוי מידי הפלשתים והצבתו בבית שמש ממחיש את מעמדה של בית שמש כעיר ספר ואתר פולחני חשוב. עוד מסופר בספר שמואל א ו´,יב -טו:

"יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, אֶל-הָעֲגָלָה; וְאֵת הָאַרְגַּז, וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב,  וְאֵת, צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב
וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה  אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול; וְסַרְנֵי
פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ, קֹצְרִים  קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק; וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן,  וַיִּשְׂמְחוּ, לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי, וַתַּעֲמֹד שָׁם, וְשָׁם, אֶבֶן  גְּדוֹלָה; וַיְבַקְּעוּ, אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה, וְאֶת-הַפָּרוֹת, הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה."

תל בית שמש .

במלחמת העצמאות, הצבא המצרי פלש לאזור והקים משלט באזור שבו נמצאת היום בית שמש הוותיקה. במשלט זה,  שנקרא המשלט המשותף, ישבו במשך מספר חודשים חיילי חטיבת הראל
כשהם מרוחקים כ-60  מטר בלבד מהמצרים. על משלט זה הוקמה העיר בית שמש. יש הטוענים כי על משלט זה כתב  המשורר חיים חפר‏‏ את המילים "על המשלט יושבת עיר". המשלט המשותף
נכבש במהלך מבצע "ההר", שהחל בליל ה-19/20 באוקטובר 1948. היום נמצא במקום זה רחוב המשלט.

היו זמנים מילים: חיים חפר

יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,                              היו  זמנים, אז במשלט ישבנו,
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,                                    היו זמנים, לחמנו ואהבנו
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,                                         עכשיו  דבר אין להכיר –
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת.                             על המשלט יושבת עיר,
                                                                            אולי בזכות אותם זמנים…

מנזר בית  ג'ימאל (ג'מאל)

מנזר בית ג'ימאל הוא  מנזר קתולי שנבנה על שרידי כנסיה ביזאנטית בשנת 1881. המנזר הוקם על ידי כומר  איטלקי קתולי מהפטריארכיה הלטינית. המנזר שייך כיום למסדר הסלסיאנים.

המסורת המקומית רואה  במקום את מקום קבורתו של הקדוש סטפאנוס, הנחשב לנוצרי הראשון שמת על קידוש דתו.  סטפאנוס היה אחד משבעת השמשים בקהילת הנוצרים הראשונה. כשעמד לפני מותו, נגלה
לסטפאנוס, על-פי האמונה הנוצרית, ישו כשהוא עומד לצדו של אלוהים. כשנרגם באבנים,  זעק סטפאנוס "אדוני ישוע, קבל את רוחי!", ובנוסף לכך ביקש סטפאנוס כי אלוהים יסלח לרוצחיו – סמל לאצילות נפשו.

כמו כן מזהה המסורת  המקומית במקום את מקום קבורתו של רבן גמליאל הראשון, נכדו של הלל הזקן, שהיה נשיא  הסנהדרין. רבן גמליאל חשוב לנוצרים מאחר והיה גם מורו ורבו של פאולוס הקדוש, לפני
שזה הפך לנוצרי. כן מאמינים הנוצרים כי הוא עמד לימינו של סטפאנוס הקדוש בזמן  משפטו של זה. קיימת סברה כי השם בית ג'ימאל (שמשמעותו בערבית "בית היופי") נובע מהשם גמליאל.

בשנת 1988 נבנה לצד  מנזר בית ג'ימאל מנזר חדש לקהילת "האחיות מבית לחם". במקום חיות כשלושים
נזירות בנות לאומים שונים, החיות חיי התבודדות ושתיקה. ניתן לבקר במקום כדי להתרשם
מאולם התפילה, בו לכל נזירה יש תא נפרד משלה.

מנזר בית ג'ימאל .

תל עזקה

תל ארכיאולוגי (30 דונם). שם היה מקומה של עזקה הקדומה.

עזקה נזכרת במקרא
במלחמתו של יהושע בחמשת מלכי האמורי (יהושע י 10) ובפרשת הקרב בין דוד וגלית (שמ"א יז  1).

עזקה הייתה למבצר  השני בחשיבותו בשפלה לאחר לכיש. העיר נפלה בידי נבוכדנאצר מלך בבל במסע שסופו חורבן  בית ראשון, יושבה מחדש בימי שיבת ציון והייתה מיושבת עד התקופה הביזנטית. במדרון המזרחי של התל  ישנה מערכת מסתור מימי מרד בר כוכבא.

בשנת 132 במרד בר-כוכבא הצליחו המורדים להחזיק מעמד כ- 3 שנים במלחמתם ברומאים. המורדים הכינו  עצמם מראש למאבק וחצבו מערות מסתור.

כל המערות באזור הינן מערות מלאכותיות ולא טבעיות. (באחת מהן נישא בני לבחירת ליבו …)

תל עזקה .

תל שוכה והקרב בין דוד לגלית

בעמק הפרוש לפנינו התרחש הקרב הידוע ביותר בתנ"ך , קרב המתואר בספר שמואל א' פרק יז'.

קריאת המקור גורמת לי עונג רב ויתכן כי אגזים בציטוטים- איתכם הסליחה…

כאן לראשונה אנו  נתקלים במלה "כובע" שמקורה אכן פלישתי. שימו לב לתיאור החנית- ובכלל אתן
לכם ליהנות מן הקטע ללא הפרעות (ההדגשות הן הקטעים החביבים עליי במיוחד):

"וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה
וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים.  ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל  נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה
ד וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת:  גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ  אַמּוֹת וָזָרֶת.  ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן–חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת.  ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו.  ז וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ  לְפָנָיו.  ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר  לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה:  הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל–בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי.  ט אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי–וְהָיִינוּ לָכֶם,
לַעֲבָדִים; וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ, וְהִכִּיתִיו–וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים,  וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.  י וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי
אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.  יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי
הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד."

השם התנ"כי שכה נשמר ע"י השם הערבי ח'רבת שוויכה.

הקרב בין ישראל  לפלשתים נערך בגיא בין שני המחנות. מהו הרעיון של קרב בין אנשי ביניים? בודאי לא
בכדי לחסוך בקורבנות אדם… האם שאול היה חייב להסכים ולקיים קרב ממין זה? מלחמה  בעולם העתיק לא הייתה רק מאבק אלים  בין  שני עמים, אלא גם מאבק בין האלים של שני הצדדים. עם שהפסיד במלחמה, הוא עם שהאל  שלו כועס עליו, ולהיפך. כך היה אצל בני ישראל. כאשר גלית יצא וקרא לאיש ביניים  ממחנה ישראל להתייצב למלחמה נגדו, הוא כביכול אמר שהאלים כבר החליטו ביניהם מה
שיקרה כאן, לכן בואו צאו אל הקרב ונראה מה החליטו האלים. לעומתו שאול המלך היה בבעיה…
הוא פחד לראות ולדעת מה החליטו האלים…

ואז הגיע דויד:

פסוק לז' לז "וַיֹּאמֶר, דָּוִד, יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;  {ס}  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ,  וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.  לח וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן  קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן.  לט  וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי  לֹא-נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא  נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו.  מ וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ,  וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם  בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט–וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ,  אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי.  מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב,
אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו.  מב וַיַּבֵּט  הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ:  כִּי-הָיָה נַעַר,  וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.  מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד,  הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל  הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו.  מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי,  אֶל-דָּוִד:  לְכָה אֵלַי–וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם  וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.  מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי,  אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ,  בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי  אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם  הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי  יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל.  מז וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא  בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה:  כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה,  וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. מח וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי,  וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.  מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ  אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי,  אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו
אָרְצָה.  נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן,  וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד.  נא
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ,  וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי-מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ."

(אחד מן ה"טריקים"  שלי בהדרכות באזור זה, היה לרדת לנחל האלה מתחת לתל שוכה ולתת לאנשים לבחור 5  אבנים שלדעתם דוד היה בוחר. אלו היו ה חמש האבנים היקרות ביותר להם…)

כאן התגלה דוד במלא  חוכמתו. כאן ניצחה התושייה, המקוריות והאומץ את הקיבעון והדיסציפלינה…

דוד ניצל את נקודת  התורפה של גלית, את היותו כבד ומסורבל בגלל המשקל הרב של החימוש והשריון שהוא נשא. משקלו של השריון היה 60 ק"ג ונוסף עליו גם משקל החרב, החנית, הכידון והקסדה.
דוד לעומתו בא קל משקל. הוא ויתר על השריון שנתן לו שאול. עבור גלית הכבד עדיף היה
לנהל קרב מטווח קצר. לעומתו, לדוד עדיף היה לנהל את הקרב מטווח רחוק. הוא היה קל משקל בעוד שגלית היה כבד. בתיאור הקרב כתוב כי גלית הלך וקרב לקראת דוד, בעוד שלגבי דוד כתוב כי הוא רץ לקראת המערכה… דוד כיוון את "נשקו" אל נקודת התורפה של גלית, אל המקום היחידי שהיה חשוף אצלו- מצחו. בכך הוא הכריע את הקרב. וכמו שנאמר: "וחרב אין ביד דוד".

בעניין פרשת דוד ושאול
ישנו עניין נוסף. לאחר נצחונו של דוד על גלית, עם שובו מן המערכה, יצאו בנות ישראל
בשירה: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו".. דבר אשר עורר את כעסו  וקנאתו של שאול. כאשר שאול ניסה לפגוע בדוד הוא נמלט מפניו והסתתר במערת  עדולם.  עדולם, לא נמצאת כאן. זהו הקרב
שנתן את הדחיפה לדוד והפך אותו בעתיד לאחד מהמנהיגים הנערצים. אל דוד, עוד אחזור
בעתיד …

תל שוכה .

ואחרון-קרב הל"ה
בה' בשבט, ה- 14 בינואר 1948 יצאו ל"ח לוחמים. הלוחמים יצאו בפיקודו של דני מס לסייע לגוש
הנצור לאספקת ציוד רפואי סוללות ומעט נשק. הלוחמים עברו דרך ואדי זנוח. בדרך לזנוח
נפצע אחד הלוחמים ונקע את רגלו. לפינויו הוקצו 2 לוחמים. ל"ה הלוחמים שנותרו המשיכו
בדרכם לגוש, ועם אור ראשון ליד הישובים צוריף וג'בה התגלו ע"י הערבים. בסופו
של קרב עקוב מדם, נספו הלוחמים.

תודות : לעמיר שלום על העריכה , לעדי זלבה על הצילום ,לדוידי הולנדר על קובץ איזור סגור .

עד הפעם הבאה- נתראה!!!

אבי הרטמן

להורדת המסלול בקובץ PDF: לחץ כאן
להורדת המסלול בפורמט Google Earth:  לחץ כאן
להורדת המסלול בפורמט עמוד ענן: לחץ כאן
להורדת קובץ איסור סגור לטיסה: לחץ כאן
למפת Googel Maps : לחץ כאן

הצג את צורעה במפה גדולה יותר