'מלך המעדר' הראשון של ארץ ישראל. רוטברג היה צנוע, וכשעבד בשכר בשרות 'ההגנה' התהלך מלא בושה על שהוא "חי על חשבון הציבור". האמין בלעלות לארץ ישראל, לגאול את האדם על ידי עבודת האדמה וליצור אדם טוב יותר, שלם יותר ומחובר לארץ ולהיסטוריה.
אתרים לביקור:
בית המוטורים
חצר כנרת
בית הקברות עין חרוד
מאיר רוטברג נולד באוקראינה בשנת 1887 וקיבל חינוך מסורתי בחדר. ב-1905 עלה מאיר ארצה וכאן פגש את תאומו בנפש, את נח נפתולסקי. יחד עבדו השניים במיון טבק ואריזתו במושבה נס ציונה ובהמשך עבדו בפלחה. מאיר היה בעל כוחות פיסיים ורוחניים כאחד. במיוחד הצטיין במוסר העבודה, בהתמכרות לה ובהתמדה בה. באותם ימים היו עודרים כל חלקה לעומק כדי לחשוף את שורשי העשבים השוטים ובמיוחד את היבלית עמוקת השורשים שנקראה אינג'יל. רוטברג היה מסתער עליה במעדרו ואומר כי הוא מתמודד עם האינג'יל הנפשי.
גם א.ד. גורדון הצטלם עם מעדר. יריביו אהבו לטעון כי הוא רק הצטלם אבל בפועל לא עבד ולעומתם, אוהביו אמרו כי עבד לאט אך ביסודיות. למעדר הייתה חשיבות יוצאת דופן בעיני החלוצים עד כדי כך שבתקופת העלייה השנייה הכתירו את 'מלך המעדר' הראשון של ארץ ישראל, זה שידע לעדור הכי הרבה צלחות השקיה מתחת לנופי הפרדס. המלך הראשון היה מאיר רוטברג.
אל ייקל התואר 'מלך המעדר' בעיניכם. באותה תקופה היה זה תואר נכסף. המעדר היה מסר – דגל המשימה וסמל השאיפה להחיות את האדמה, לגאול את הנשמה, לתקוע את השורשים עמוק באדמה ולהבהיר: אנחנו כאן לעד, נפריח את השממה ונפתח אופקים חדשים.
כשעלה לארץ לוי שקולניק, הוא לוי אשכול, הוא היה צעיר שקט. כקודמיו הצטרף לקבוצה של 'מלך המעדר' הראשון בפתח-תקווה, ומיד הבינו שהגיע מלך המעדר השני. כך הוכתר מי שלימים יהיה ראש הממשלה שביקש לתקן את הארץ במעדר, במים ובחוש הומור נפלא.
בשנת 1909 הצטרף מאיר רוטברג לגרעין הראשון של קבוצת כנרת שהתרכז בחוות כנרת, לצד בן-ציון ישראלי ונח נפתולסקי, שכונו 'שלישיית יחד'. הם התגוררו עם מנחם שמואלביץ ופועלים נוספים בבית המוטור, שם עסקו בעבודה ובשמירה. עקב סכסוכים שהתגלעו בינם ובין מנהל הפעילות החקלאית בחווה, האגרונום משה ברמן, נאלצו לעזוב ועברו לעבוד בסג'רה ובמסחה.
בשנת 1913 נשלח מאיר כציר מטעם 'הפועל הצעיר' לקונגרס הציוני ה-11 בווינה. בדרכו חזרה ארצה, בנמל אודסה, הכיר את חיה, נערה יהודייה שהכיר באנייה כעולה חדשה והשניים התחתנו בארץ. חיה ליוותה את מאיר ברוב תחנות חייו ואף הייתה בעצמה פעילה בתחומי ההתיישבות וקליטת העלייה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, דרש חסן בק, המושל הצבאי של יפו, שכל היהודים ימסרו לו את כל כלי הנשק שבידיהם, אך מאיר רוטברג וחבריו אברהם הרצפלד, אליהו דיין ודוד בדר, ביקשו דווקא לחזק את הכוח, דבר שהביא את מאיר לקריירה השנייה שלו: מערכת ההגנה של הישוב היהודי. הוא הצטרף 'לגרעין ה-13' או 'החבורה היפואית', כפי שכונו, יחד עם אברהם קריניצי, אליהו גולומב, משה שרתוק, דב הוז ואחרים, ולקח על עצמו את משימת רכישת הנשק, אחסונו ושינועו לפי הצורך. את הנשק הוא ריכז במחסן בשכונת מאה שערים שבירושלים. רעייתו חיה הייתה מביאה לשם את הנשק מקלנדיה ומשם העביר דוד תדהר את הנשק לתל-אביב.
בתקופת 'ההגירה' – הגירוש מיפו ות"א לצפון הארץ – היה מאיר שומר בכנרת. שם נתן את דעתו על מצוקת הרעב המאיימת על הפועלים במושבות יהודה. על-פי הצעתו רוכזו היבולים של דגניה וכנרת והושגו אמצעים נוספים, בהם נקנתה תבואה מהגליל והועברה בעגלות ליהודה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר רוטברג לרכז את רכישת הנשק מידי ערבים ומחו"ל, אירגן את חלוקתו למשקים ולנקודות הישוב, והקפיד שלכל משק יהיה נשק בכמות הדרושה. לכל פרוטה מכספי הציבור היה מתייחס כמו להקדש: צמצם את ההוצאות עד למינימום, ואפילו על הוצאה
קטנה, כגון שיחת טלפון או נסיעה באוטובוס, היה נוהג להגיש חשבונות וקבלות.
כפי שהתייחס מאיר למעדר, כך התייחס לנשק, ואמר: ״אקדוח זה, ויתר כלי המשחית למיניהם, קללתם וברכתם ידועות לכל. עבורנו אינם אליל שנהיה משועבדים לו. בבוא היום, כשהאנושות תוכל להתקיים לבטח בלעדיהם, נהיה ודאי בין הראשונים שנכתת את כלי הזין למכשירי עבודה. אולם עד אז, חלילה לנו לזלזל בברכה הטמונה בנשק הזה. במיוחד אצלנו ובתנאים שלנו. נשקנו זה יקר לנו מאד, הן משום שעולה לנו ביוקר רב, והן משום הברכה הרבה הצפונה בו עבורנו לעת מצוא. יותר מזה, נשק זה קדוש הוא לנו, לכן עלינו להיות חבר אנשים בעלי מוסר עליון, כדי שקדושת נשקנו לא תיפגם על ידי שימוש בלתי מוצדק בו, או על ידי רשלנות ואי זהירות, העלולים להמיט עלינו אסון או על ידי התחברות לאנשים מפוקפקים רודפי בצע, שלא יהססו וימסרום לאויבינו״.
מלים פשוטות אלה, והטון בו נאמרו, השפיעו השפעה מכרעת על יחס האנשים לכלי הנשק.
כשעבד בשכר בשרות 'ההגנה' התהלך מלא בושה על שהוא "חי על חשבון הציבור". הוא אהב לעבוד לבד, ללא מזכיר או שליש, והיה מבצע בעצמו את כל העבודות, קטנות כגדולות. את נסיעותיו היה עושה במכוניות ה'סליק' המובילות נשק, לבל יבזבז כספים להוצאות נסיעה ולבל ימסור לאחרים את ההשגחה בדרך על המטען היקר.
שנת 1940 הייתה שנה רעה למאיר רוטברג. בעקבות ארגון מחודש של 'ההגנה', הודח מהמרכז ופרש לחלוטין מהפעילות בארגון. באותה שנה נפגע קשה בעמוד השדרה כתוצאה מתאונת דרכים. הפגיעה אילצה אותו להפסיק לעבוד ועד יומו האחרון הוא נשא את מכאוביו בדומיה. אף אחד לא זכר לו את תרומתו.
חברו נח נפתולסקי רכש שני דונם ליד השטח שלו בגבעתיים ושם בנה למאיר וחיה בית. כשהם נתמכים אחד בשני, מאיר ונח היו יוצאים לטיול בשכונה, נזכרים בחברם בן-ציון ישראלי שנהרג וכך היו משוחחים עד שחיה הייתה קוראת להם לחזור. באוגוסט 1951 נפטר מאיר רוטברג ועל-פי בקשתו נקבר בעין-חרוד.
לאחר שנפטרו נח נפתולסקי ומאיר רוטברג, נשארה חיה לבדה בבית הקטן שעל הגבעה, מגדלת ירקות לתרנגולים כאילו היא עדיין בחצר כנרת. היא הייתה בודדה, מצבה הלך והתדרדר והיא סבלה מתחלואי זקנה. בסופו של דבר, אחותה טובה הביאה אותה אליה לעין חרוד. הבית בגבעתיים נותר נטוש, הדלת פתוחה וכל המחברות בהן כתבה את זיכרונותיה היו פזורות על הרצפה. יום אחד נכנס לשם דוד מצס וגילה את היומנים של חיה. הוא קיבץ אותם לספר אותו סיים רק לאחר מותה, ומכאן שם הספר 'ספר מאוחר' / רוטברג חיה (1987).
תודות לעורכת: כרמית אביבי