מאיר רוטברג

מאיר רוטברג נולד באוקראינה בשנת 1887. כמו חברו נח נפתולסקי, גם הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר, שם התוודע לאותם צעירים שבאו עם רעיונות מהפכניים, לעלות לארץ ישראל, לגאול את האדם על ידי עבודת האדמה וליצור אדם טוב יותר, שלם יותר ומחובר לארץ, להיסטוריה ולאדמה.

ב 1905 עלה מאיר לארץ וכאן פגש את תאומו בנפש, את נח נפתולסקי. יחד עבדו השניים במיון טבק ואריזתו בנס ציונה. אח"כ עבדו בפלחה ברחובות, שם קיבל מאיר את הכינוי "מלך המעדר ", הוא עלה בתפוקתו על כולם ושכרו היה כפול. מאיר היה בעל כוחות גדולים פיסיים ורוחניים כאחד. הוא הצטיין במיוחד בכושר עבודה, בהתמכרות לה, בהתמדה וביכולת להתרכז בה.

אל ייקל התואר "מלך המעדר" בעיניכם. באותה תקופה היה זה תואר נכסף. המעדר היה מסר, מעמד המעדר היה הדגל של המשימה, וסמל השאיפה להחיות את האדמה, לגאול את הנשמה, לתקוע את השורשים עמוק באדמה ולהבהיר: אנחנו כאן לעד, נפריח את השממה ונפתח נופים ואופקים חדשים.

אהרון דוד גורדון  הצטלם עם מעדר. יריביו אהבו לטעון: רק הצטלם ולא עבד. אוהביו ידעו כי עבד, עבד יפה, לאט וביסודיות.

באותם ימים היו עודרים חלקה חלקה, לעומק, כדי לחשוף  את השורשים של העשבים השוטים, במיוחד את היבלית עמוקת השורשים. אינג'יל קראו לה אז. כשהיה מאיר מסתער עליה במעדרו, טען כי הוא מתמודד עם האינג'יל הנפשי. הוא נאבק נגד השורש העמוק הבז לפרחים ולפירות. השורש שרק יודע לקחת ולא לתת.

בין החלוצים  היה אחד שאמר להוריו: רוח יש במעדר, ואני הולך להיות איש של מעדר בארץ ישראל. אמר אביו: עשבים יגדלו בלחיי אם ארץ ישראל תביא את בני להיות איש של מעדר. עלה החלוץ הצעיר ארצה ואחז במעדר,נלמד את אומנותו, וכשהיה  בטוח בעצמו, הצטייד במעדר ישראלי ונסע לבקר את הוריו. בא לבית הוריו והראה להם כי הוא איש של מעדר. עדר מסביב לבית  ושב ארצה. עשבים לא עלו על לחייו של אביו,  אך בנו היה לאיש של מעדר.

עד כדי כך היה חשוב המעדר לחלוצים, שבתקופת העלייה השנייה המליכו את מלך המעדר הראשון של ארץ ישראל, זה שידע  לעדור הכי הרבה צלחות השקיה מתחת לנופי הפרדס. קראו לו מאיר רוטברג.

כשעלה לארץ לוי שקולניק, הוא לוי אשכול, הוא היה צעיר שקט. כקודמיו הצטרף לקבוצה של מלך המעדר הראשון בפתח-תקווה, ומיד ראו שהגיע מלך המעדר השני. כך הוכתר מי שלימים יהיה  ראש הממשלה שביקש לתקן את הארץ במעדר, במים ובחוש הומור נפלא. הוא היה לדעתי  החכם שבראשי הממשלות שהיו לנו.

בשנת 1909 חבר מאיר לגרעין הראשון של קבוצת כנרת שהתרכז בחוות כנרת, לצד בן ציון ישראלי ונח נפתולסקי, שכונו "שלישיית יחד". הם התגוררו (יחד עם מנחם שמואלביץ (ממש"י) ופועלים נוספים) בבית המוטור, שם עסקו בעבודה ובשמירה. עקב סכסוכים שהתגלעו בינם ובין מנהל הפעילות החקלאית בחווה, האגרונום משה ברמן, נאלצו לעזוב ועברו לעבוד בסג'רה ובמסחה.

בשנת 1913 נשלח מאיר כציר מטעם "הפועל הצעיר" לקונגרס הציוני ה-11 בווינה. בדרכו לארץ, בנמל אודסה, הכיר נערה יהודייה צעירה בשם חיה שנסעה עמו באנייה כעולה חדשה, והשניים התחתנו בארץ. חיה ליוותה את מאיר ברוב תחנות חייו ואף הייתה בעצמה פעילה בתחומי ההתיישבות וקליטת העלייה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, דרש חסן בק מפקד יפו מכל היהודים למסור לו את נשקם. היה זה מאיר יחד עם עם אברהם הרצפלד, אליהו דיין ודוד בדר, שהתמסרו דווקא לחזק את הכוח, מה שהביא את מאיר לקריירה השנייה שלו, היא מערכת ההגנה של הישוב היהודי. הוא הצטרף "לגרעין ה 13"  ביחד עם דוד סברדלוב, סעדיה שושני, אברהם קריניצי, שלום פחטר, אליהו גולומב, משה שרתוק, דב הוז, דב רוזנשטין, דוד תדהר, יקותיאל בהרב, אהרן סברדלוב ואחרים.
מאיר לקח על עצמו את המשימה רכישת נשק, איחסונו והעברתו למקומות לפי הצורך.

בירושלים ריכז מחסן נשק בשכונת מאה שערים. אל מחסן זה העבירה אשתו חיה את הנשק של קלנדיה, ומירושלים העביר דוד תדהר את הנשק לתל-אביב.

בתקופת ה"הגירה" – הגירוש מיפו ות"א לצפון הארץ – היה שומר בכנרת. שם נתן את דעתו על מצוקת הרעב המאיימת על הפועלים במושבות יהודה. להצעתו, רוכזו אז היבולים של דגניה וכנרת והושגו אמצעים נוספים, בהם נקנתה תבואה בגליל והועברה בעגלות ליהודה. בעקבות יוזמה זו התפתח בהמשך "המשביר".

אחרי מלחמת העולם חזר לרכז את רכישת הנשק, מידי ערבים ומחו"ל, אירגן את חלוקתו למשקים ולנקודות הישוב, והשגיח שלכל משק יהיה נשק בכמות הדרושה. לכל פרוטה מכספי הצבור היה מתייחס כמו להקדש, צמצם את ההוצאות עד למינימום, ואף על הוצאה קטנה, (כגון שיחה טלפונית, נסיעה באוטובוס וכו') היה נוהג להגיש חשבונות וקבלות.

כפי שהתייחס מאיר למעדר, כך התייחס לנשק, ואמר:

״אקדוח זה, ויתר כלי המשחית למיניהם, קללתם וברכתם ידועות לכל. עבורנו אינם אליל  שנהיה משועבדים לו. בבוא היום, כשהאנושות תוכל להתקיים לבטח בלעדיהם, נהיה ודאי בין הראשונים, שנכתת את כלי הזין למכשירי עבודה. אולם עד אז, חלילה לנו לזלזל בברכה הטמונה בנשק הזה. במיוחד אצלנו ובתנאים שלנו. נשקנו זה יקר לנו מאד, הן משום שעולה לנו ביוקר רב, והן משום הברכה הרבה הצפונה בו עבורנו לעת מצוא. יותר מזה, נשק זה קדוש הוא לנו, לכן עלינו להיות חבר אנשים בעלי מוסר עליון, כדי שקדושת נשקנו לא תפגם על ידי שימוש בלתי מוצדק בו, או על ידי רשלנות ואי זהירות, העלולים להמיט עלינו אסון  או על ידי התחברות לאנשים מפוקפקים רודפי בצע, שלא יהססו וימסרום לאויבינו.״

מלים פשוטות אלה, והטון בו נאמרו, השפיעו השפעה מכרעת על יחס האנשים לכלי הנשק.

כשנצטווה  לעבוד בשרות ההגנה בשכר, התהלך מלא בושה על שהוא "חי על חשבון הצבור…" אהב לעבוד בלי "מזכיר" או "שליש" ואת כל העבודות, קטנות כגדולות, היה עושה בעצמו. את נסיעותיו היה עושה במכוניות ה"סליק" המובילות נשק, לבל יבזבז כספים להוצאות נסיעה ולבל ימסור לאחרים את ההשגחה בדרך על המטען היקר.

שנת 1940 הייתה שנה רעה למאיר. בעקבות ארגון מחודש של ה"הגנה", הודח מהמרכז ופרש לחלוטין מהפעילות בארגון. באותה שנה נפגע קשה ממשאית בעמוד השידרה. הפגיעה אילצה אותו להפסיק את עבודתו והוא נשא עד יומו האחרון את מכאוביו בדומיה. אף אחד לא זכר לו את תרומתו .

חברו נח נפתולסקי , רכש שני דונם ליד השטח שהיה לו בגבעתיים ובנה לו ולאשתו חיה בית. מאיר ונח היו יוצאים לטיול בשכונה תומכים זה בזה, נזכרים בחברם בן ציון ישראלי שנהרג וכך היו משוחחים עד שחיה הייתה קוראת להם לחזור. המדינה דהרה קדימה והשאירה את גיבוריה מאחור .
ע"פ בקשתו, נקבר מאיר בעין-חרוד. לאחר שנפטרו נח נפתולסקי ומאיר רוטברג, חיה נשארה לבד בבית הקטן שעל הגבעה, מגדלת ירקות לתרנגולים כאילו היא עדיין בחצר כנרת. חיה הייתה בודדה, מצבה הלך והתדרדר והיא סבלה מתחלואי זקנה. בסופו של דבר, אחותה טובה  שלחה טנדר מעין חרוד לאסוף אותה אליה. הבית בגבעתיים נותר נטוש, הדלת פתוחה וכל המחברות בהן כתבה את זיכרונותיה היו פזורות על הרצפה. יום אחד נכנס לשם דוד מצס וגילה את היומנים שלה. הוא קיבץ אותם לספר אותו סיים לאחר מותה, ומכאן שם הספר  "ספר מאוחר" / רוטברג חיה (1987).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *