מיכאל הלפרן

לא מעט ספרים ומאמרים נכתבו על מיכאל הלפרן. אין ספק שהוא היה אחד מהאנשים שהייתי שמח להעביר איתם ערב בפאב, ללגום בשקיקה את הסיפורים שלו ולהבין, עד כמה שהם נשמעים הזויים, האם הם באמת נכונים.

מיכאל הלפרן נולד בשנת 1860 בעיר וילנה שבליטא שנודעה כעיר עם ריכוז אינטליגנציה יהודית. הוא גדל בבית מאד עשיר, הטיף לשיווין וניסה להוביל מהפכה בה יהפכו תלמידי החכמים ללוחמים.
אמו, פרידה מאירובְנה, הייתה בתו של פרשן התנ"ך הרב מאיר ליבוש וייזר (מלבי"ם), שנחשב לאחד מחשובי הרבנים בתקופתו, ואילו אביו של מיכאל, ר' אליהו חריף הלפרן, החזיק מגילת יוחסין שהגיעה עד דוד המלך. האב נפטר קודם שמלאו למיכאל 14, והוריש לו הון רב. אמו עברה לסמולנסק, שהייתה מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה, ונישאה שם לעשיר יהודי בשם זליקין.

כשהיה בווילנה למד מיכאל בישיבה אך הלימודים התורניים לא משכו את ליבו. כשעברו לסמולנסק למד בגימנסיה הממלכתית הרוסית, ושם התקרב לתנועה מרדנית רוסית בשם "נרודניה ווליה", שבין השאר הייתה אחראית לרצח הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881. בעקבות רציחתו של הצאר פרצו פרעות ביהודים שהיו חסרי הגנה. יהודים נשדדו, נאנסו ונהרגו מבלי שהייתה להם יכולת להתנגד. בכל אותה עת לא רק שהשלטונות לא עצרו את הפורעים, אלא במקרים רבים כלל לא התערבו.

בתנועה זו מצא מיכאל את ייעודו להפוך את היהודים החלשים לכוח לוחם. הוא עבר מעיירה לעיירה, נאם בלהט ובפאתוס וניסה לשכנע את צעיריה להתארגן למיליציה חמושה שתוכל להגן על עצמה. מנהיגי הקהילות חששו מתגובת-נגד אלימה של השלטונות והפנו לו עורף. מיכאל ניסה לזעוק כי הגיע הזמן למרד המכבים ובר-כוכבא ולא רק לעוד תפילות ותחינות, אך קולו כמעט ולא נשמע.

מיכאל, שאביו הוריש לו סכום כסף גדול, הגיע בשנת 1885 לארץ ותרם כסף בכדי לרכוש את אדמות יסוד המעלה ונס ציונה מידי העות'מאנים. הוא ניסה לשווא לגייס חבורות של יהודים צעירים בארץ כדי להקים ארגון הגנה יהודי בשם "מחנה יהודה". יחד עם זאת, הקים איגוד פועלים והצליח להסתכסך עם הברון רוטשילד.

ב-1890 רכש מיכאל הלפרן 170 דונם מאדמות ראובן לרר בנס ציונה במטרה להקים במקום "מושבת פועלים שכירי יום" ראשונה בארץ, על מנת לבנות בה את ביתו וכן מרכז פעילות ברוח עקרונותיו סוציאליסטיים. בשנת 1891 חגגו במושבה את הנחת אבן הפינה לבית הלפרן ומושבת הפועלים. בתוך ההתלהבות וההתרגשות פרץ מיכאל הלפרן אל מרכז החגיגה, ניתר עם סוסו מעל המדורה, שלף את חרבו, הכה על ימינו ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בעוד דמו ניגר והקהל מריע, הניף דגל לבן שלאורכו ומצדיו יורדים שני פסים בכחול ובמרכזו מגן דוד כחול ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים: "נס ציונה". לראשונה, לאחר אלפיים שנות גלות, הונף דגל עברי לקול תרועות הקהל: "יחי הדגל העברי". ויש כאלה הטוענים כי דגל זה אומץ להיות דיגלה של ישראל (ראו צילום של הפסל בנס ציונה).


בשנת 1903, בעקבות פרעות קישינב והפוגרומים הרבים שנעשו ביהודי מזרח אירופה, הסתובב הלפרן בדרום מערב רוסיה וקרא לצעירים יהודים לעלות לארץ ישראל ולהקים ארגוני הגנה עצמית. עקרונותיו של הלפרן היו הבסיס להקמת ארגון "בר-גיורא" וארגון "השומר" מספר שנים מאוחר יותר. אלכסנדר זייד, ממקימי ארגון "השומר", יאמר לימים כי חלם על כוח עברי עוד בגולה מפני ש"מיכאל הלפרן הדליק בנשמתי את החלום הזה. בארץ הוא היה היחיד שהבין אותי. השאר – גם בגלות וגם פה – לעגו עלי וקראו לי בעל הזיות".

הלפרן ומספר בחורים ערכו טיול ארוך בירושלים ובעבר הירדן כדי להכיר את הארץ. כמו רבים מבני דורו, התרשם הלפרן מאוד מהשבטים הבדואים שהתוודע אליהם בארץ. זמן קצר לאחר בואו ארצה התיידד ידידות אמיצה עם אחד השייח'ים הבדואים החשובים של עבר הירדן, שהעניק לו כאות ידידות סייח אציל. על-פי המסופר, בפגישתם הראשונה והאקראית של השניים באתר האכסניה בשער הגיא (בערבית: באב אל-וואד) בדרך לירושלים, אמר לו הלפרן: ‏"במקום שדוהרים עתה על סוסיהם האצילים בני ערב החופשית דהרו פעם אבות אבותינו. ומי יודע אם השייח' עצמו אינו אחד מצאצאי שנים-עשר שבטי ישראל, שרבים מהם נשארו גם לאחר שגלינו מארצנו".

אברהם קריניצי סיפר שבטיול לירושלים ביקשו גם לבדוק אפשרות למצוא נשים בדואיות לשם הקמת משפחה, כדי להביא צאצאים על-פי רעיון "היהודי החדש", אך לבסוף הם ביטלו את התוכנית מחוסר ממון. הרעיון היה לזווג מוח יהודי עם עוז וכוח בדואי.

בשנת 1911 הגיע קרקס ליפו, אשר גולת הכותרת שלו הייתה כלוב ובו אריה. מנהל הקרקס הציב אתגר לצופים ושאל מי מהם מוכן להיכנס לכלוב עם האריה. על-פי הסיפור, הקהל הערבי פרץ בצחוק כאשר מיכאל הלפרן צעד קדימה. הלפרן נכנס לכלוב, הביט לאריה בעיניים והחל לשיר את המנון פועלי ציון "די שבועה". שיר זה עוד יתברר כמבשר הבאות. המאורע נתן את הכותרת לספרו של יהואש ביבר אודות מיכאל הלפרן: "הגיבור מכלוב האריות".

מיכאל הלפרן היה ביחסים מצוינים עם העות'מאניים. כבר בשנת 1905 הוא חבר למנהיגי "הטורקים הצעירים", ולאחר המהפכה בטורקיה בשנת 1908 זכה לקבל מהם דרגת כבוד. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה היה ברור כי בנו, אריה, יתגייס לצבא הטורקי.

הלפרן נסע לאתיופיה לעשות נפשות אצל "ביתא ישאל" לרעיון תחיית המדינה העברית בארץ אבות, ולגייסם לשירות בצבא שחרור יהודי ארץ ישראל. הוא נעצר כעבור זמן מה על ידי המיליציה החבשית, הואשם בריגול, ורק בהתערבות הנציגות הבריטית באדיס-אבבה הוא גורש מאתיופיה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, ובשל שיבושי הדואר וסגירת הבנקים, פסקה להישלח אליו הקצבה הכספית שהיה מקבל מן האפוטרופוסים שהפקידה אמו על שארית ירושתו. נוסף על זאת – רכושו הרב ברוסיה הוחרם לאחר עלייתם לשלטון של הקומוניסטים הבולשביקים בנובמבר 1917. בחמש שנות חייו האחרונות נותר הלפרן כמעט ללא מקורות קיום והשמירה הפכה למקור פרנסתו העיקרי. בהיותו שומר בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב נורה בחזהו ונפצע קשה, אך החלים וחזר למשמרתו.

הלפרן עמד לצד אנשי מחתרת ניל"י בתקופת חשיפתה בתשרי תרע"ז (ספטמבר 1917), וזאת כנגד עמדת רוב היישוב אז. הוא נתן מקלט בצריפו ליוסף לישנסקי כשנמלט למטולה מפני הבולשת הטורקית ואנשי "השומר" שרדפו אחריו ואף ניסו להתנקש בחייו.

לקראת סוף 1919, בתקופת מאורעות תל-חי, הגיע הלפרן אל הגליל העליון. הוא נפטר בבית החולים בצפת ממחלות הצהבת והקדחת, ממנה סבל שנים רבות. כשהיה מטופל בבית החולים מצבו הורע אף יותר לאחר שהאחות שטיפלה בו התבלבלה ונתנה לו תרופה שגויה, אך הוא דרש ממנהל בית החולים שהאחות לא תפוטר מעבודתה בשל כך.

הוא נטמן בחורשת האקליפטוסים על שם בורוכוב במושבה מחניים. בשנת 1920, בימי הפורענות שלפני נפילת תל-חי וכפר גלעדי, ננטשה מחניים על ידי תושביה. לוח העץ שהוצב על קברו של הלפרן הוסר על מנת למנוע חילולו על ידי הפורעים. רק בשנת 1941 הקימו אנשי ארכיון העבודה של "הסתדרות העובדים הכללית" מצבה על קברו, לאחר שנגבו עדויות על אתר הקבר מפי ותיקים.‏

בתו שולמית (מיטה) היגרה לאחר מות אביה לצרפת, שם נישאה לצרפתי קתולי. בנם, רנה (ליאון) אוואר היה לשחקן קולנוע ותסריטאי. הוא כתב את התסריט לסרט "מונית לטוברוק". רנה הוא נכדו היחיד של מיכאל הלפרן שהאריך ימים.

בנו, אריה הלפרן נולד בעיר סמולנסק שברוסיה. הוא היה דומה לאביו מיכאל – מהפכן ברוחו וספורטאי מצטיין. הוא עסק בספורט, ויכוחים על בעיות העולם ועבודות יד עדינות.

אריה הלפרן נהרג בשורות הצבא הטורקי על גבעות עזה המשקיפות על קיבוץ בארי של ימינו. מקום קבורתו של אריה הלפרן לא נודע ולמעשה מעט מאוד ידוע לנו על מותו. בעיתונות נכתב כי "בנו של הלפרן מוכרח היה ליפול על משמרתו. וכי יתואר לכם בנו של הלפרן אחרת? בנו של הלפרן נפל בשדה, בחפירה, כי נאמן היה כאביו".

בנו השני של מיכאל, ירמיהו, היה חבר ב"הגנה", ב"בית"ר" ואחד ממייסדי הימאות העברית. על שמו נקרא רחוב "רב החובל" בירושלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *