שמואל ברוזה

הוא היה מראשונה המתיישבים במוצא, חקלאי לדוגמה וסמל לאיכות ללא פשרות. הוא אירח את האישים החשובים שהגיעו לארץ ישראל לפני כנסיתם לירושליים , בחצר ביתו שתל הרצל את הארז המפוסם שלע שמו נקראת ארזה.

שמואל ברוזה נולד בשנת 1869 ברוסיה. הוא קיבל חינוך יהודי דתי ולמד בחדר. על חקלאות דיברו רק בהקשר של מצוות הנוגעות בעבודה זו, כגון לקט שכחה ופאה. עתידו היה בטוח – בית נוח ופרנסה מובטחת, אבל לגבי שמואל חקלאות הייתה הדבר האמיתי, משהו שמלכלך את הידיים אבל מניב תוצרת וכל זה חייב להיות קשור בארץ ישראל.
שמואל נחוש להגשים את עצמו דרך חלומו ולוותר על העתיד הנוח. וכך, בשנת 1891 והוא בן 22, שמואל וקומץ יהודים עולה ארצה. לימים יכונו אנשי העלייה הראשונה.
עם הגיעו ארצה עובד ברוזה כפועל חקלאי במושבות פתח תקווה, רחובות וראשון לציון, שם למד את מקצוע החקלאות, חפר בורות, ניכש, זיבל, קטף וקצר. כבן לסוחר עצים אף יישם את מה שלמד מאביו בעבודה במחסן העצים של האחים ליטווינסקי. בכול המקומות אליהם הגיע, הצטיין שמואל בקליטה מהירה, במסירות לעבודה ובזריזות רבה.
באחת מנסיעותיו לירושלים הוא עצר בכפר קולוניה הסמוך למוצא והמקום מצא חן בעיניו. כבר אז החליט לשוב לשם ולבנות את ביתו במקום.
המושבה מוצא הוקמה ב-1860 ע"י זיווג מוזר בן שני ירושלמים – אחד אשכנזי והשני עיראקי שנקשרו ביניהם קשרי נישואין, יהושע ילין ומחותנו יחזקאל יהודה. השניים המשיכו לגור בירושלים אבל עיבדו את הקרקע החקלאית במושבה. אדמות נוספות שנקנו על ידי ילין ואחרים, רוכזו בידי 'בני ברית' כמשבצת להתיישבות. כשהחלו ב'בני ברית' להקים מושבה על אדמת מוצא ליד ירושלים, היה שמואל ברוזה אחד מארבעת הפועלים המצטיינים, שנבחרו להתיישבות זו וזכה בחלקה בת 57 דונם.
בשנת 1892, כ-32 שנה אחרי רכישה הקרקע הראשונה, עלו שמואל ומאשה ברוזה למגדל שמירה שהוקם על ידי בעלי הקרקע הקודמים. לא הייתה זו אדמת עמק פורייה כי אם אדמת טרשים הררית. שמואל ברוזה הפשיל שרוולים וניגש למלאכה: הוא סיקל את האדמה וחרש אותה, גידל עצי פרי וירקות, נטע כרם ובנה בית בד להפקת שמן זית משובח. גם רפת ולול התקין בחצר ביתו, ותנובת משקו זכתה לשם טוב בירושלים. משקו היה משק לדוגמה ובאו אליו מבקרים רבים.
שבע שנים לאחר מכן החל בבניית בית האבן. "הבית" מספר נכדו פרופ' מאיר ברוזה "היה מפואר בקריטריונים של כל הזמנים. המסד נחצב בסלע והכיל יקב ובור מים. קומת ביניים שימשה לתעשיית שימורי פירות ולאחסון. מעליה הייתה קומת המגורים רחבת הממדים ומעליה עליית גג. בחזית היה גרם מדרגות רחב שמוביל למרפסת לכל אורכו של הבית. בסך הכל היו בבית 15 חדרים".
בהמשך הקים ברוזה את מפעל השימורים הראשון בארץ. הוא הקצה חלל בביתו למפעל הזה והעסיק מספר עובדים. שימוריו, כמו הפירות הטריים שלו, היו שם דבר ברחבי הארץ. "בעיקר שימורי המשמשים והענבים שלו", מספר הנכד. הוא השתמש רק בצנצנות משום שרצה שהקונה יבחין בתכולה "והיה במה", וכשהחליטו מקימי "עסיס" להקים מפעל שימורים הם באו להתייעץ עם שמואל.
הפירות והירקות של שמואל ברוזה זכו לאותות הצטיינות בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל והיו מפורסמים ברחבי היישוב. עד היום יש זן זיתים שנקרא "ברוזה" .במקור זהו זן זיתים יווני שברוזה השביח.
ברוזה היה בעל יוזמה ומעוף גם בתחום הנדל"ן. הוא רכש אדמות רבות באזור מוצא ובפרדס חנה ובמושגי אותה התקופה היה איש אמיד: "והכל מעשר אצבעותיו. אם הרכוש היה נשאר בשלמותו היינו היום משפחה עשירה מאד", מספר הנכד.

כל חשובי הישוב, התנועה הציונית ואף בעלי שם נוכריים, בדרכם לירושלים, ביקרו והתארחו בבית ברוזה והפליגו בשבחו. בין יתר השמות ניתן למצוא את אדמונד דה רוטשילד, חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, המושל הצבאי סר רונלד סטורס וכמעט את כל הנציבים העליונים, הרבנים הראשיים יצחק הלוי הרצוג, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ועוד. חלק מן המבקרים אף נטעו עץ על אדמתו של ברוזה.

אחד הנוטעים המפורסמים היה הרצל. בשנת 1898 ביקר הרצל בארץ ובדרכו לירושלים עצר אצל ברוזה שהיה נרגש מאד מהאורח המכובד, ברוזה ליווה אותו לראש הגבעה שם נטע המנהיג הציוני עץ שחשב שזה "ארז" שלא היה אלא ברוש. (במקום העץ קיים היום בית ההבראה "ארזה").
גורלו של העץ היה כגורלו של הבית ושנהם קשורים במאורעות 1929 ו- 1936.
הניצוץ שהצית את מאורעות 1929 החל בכותל ולכן בערבית אותם מאורעות מכונים "מהפיכת אל-בוראק" (הכינוי לכותל). ביום כיפור, ב-23 בספטמבר 1928, הייתה רחבת הכותל מלאה במתפללים והם קבעו מחיצה בין נשים וגברים – מחיצה זו הייתה בניגוד לסטטוס-קוו העות'מאני.
המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג הערבים, ראה בהקמת מחיצה זו ניסיון השתלטות על הר הבית. הוא החל להלהיט את הערבים ובקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו. בט' באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות.
וכך ב-23 באוגוסט 1929 החלו מאורעות הדמים בירושלים ובחברון. עם תחילת המאורעות הגיע המח'תאר של הכפר קולוניה לבתיהם של שכניו ברוזה ומקלף ונשבע בקוראן כי להם לא יקרה כלום.
בשעות אחר הצהרים החלו המאורעות לבעבע באזור. בנו של אריה לייב מקלף השתמש בהשפעתו כפקיד בכיר בדואר אצל השלטונות הבריטיים ולעזרת מוצא נשלח רכב משוריין שסייר באזור אך נעלם בבוקר המחרת. זמן קצר לאחר שהמשוריין הסתלק החלו פורעים מקולוניה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לגלוש במורד ההר לכיוון בית משפחת מקלף. הם רצחו חלק מבני המשפחה ואורחים ששהו שם ומשם התקדמו לבית ברוזה. שמואל הניס אותם ויחד עם יתר התושבים נמלטו לירושלים. הפורעים שבו למושבה ובית ברוזה, כמו בתים נוספים והעץ שנטע הרצל הועלו באש.
ברוזה הצטער בעיקר על שריפת מכתביו של הרצל אליו, אותם הטמין באחד הקירות. על השחתת "ארז הרצל" התאבל ברוזה ימים רבים.
לאחר ששככו מאורעות 1929 שב שמואל ברוזה למוצא וחידש את הבית בו גר עם אשתו מאשה ושבעת ילדיהם.
במאורעות 1936 שוב פגעו הפורעים הערבים במוצא ובית ברוזה נשרף בשנית. שוב חזר ברוזה ושיקם אותו ואת המשק "אולם הפעם ללא התלהבות. משהו נסדק בנפשו". שניים מבניו, יפיע ומתתיהו, נשארו לגור בבית אביהם עם משפחותיהם והמשיכו לעבוד במשק.
בשנת 1944 מת שמואל ברוזה ממחלה קשה. שנה אחריו מת בנו יפיע מאותה מחלה, ובסופו של דבר הידרדר המשק ובראשית שנות ה-60 נמכר הבית ליהודי חרדי מארה"ב .
נכדו של שמואל, האנטמולוג פרופ' מאיר ברוזה מצא לראשונה בישראל את סדרת העכבישנים PALPIGRADI. הוא פרסם ספרי טבע ('טבע שכזה') לקהל הרחב וילדים, בדגש על חרקים ופרוקי-רגלים אחרים. פרופ' ברוזה נפטר באפריל 2016 והוא זה אשר כתב על סבו שמואל וביתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *