רחל חלק א' (אהבות רחובות)

זו אהבה חד צדדית, אני אוהב אותה – היא אפילו לא יודעת על קיומי, מעולם לא שמעה עלי ולא נפגשנו – נולדתי זמן רב אחרי מותה .
אני נושא בכיסי את תמונתה, ובחלק מהימים אני נושא מספר תמונות שלה. בעצם יש סיכוי גדול שאם גם אתם תוציאו את הארנק, תגלו שגם אתם נושאים את תמונתה. אני מעריך כי רובכם גם מכיר חלק מיצירותיה. עד כמה הייתה נערצת בצעירותי תעיד העובדה שכבר במפגש הראשון עם חברתי בצבא הפלגנו בדמיוננו בשאלה האם נינשא אי פעם? התשובה לא הייתה ברורה והסיכוי היה קלוש…
אבל היה ברור שאם נינשא, שמו של הבן שייוולד יהיה אורי, על שם אחד משיריה של רחל המשוררת.

רחל נולדה על גדת נהר הוולגה בשנת 1890. בת מספר 11 מבין 12 ילדים. כשנולדה היה אביה בן 67 ואימה בת 47.
אביה, איסר לֵייבּ בלובשטיין היה איש מיוחד במינו. הוא היה בן יחיד. כשהיה בן שמונה נחטף בידי שליחי הצאר ניקולאי הראשון, ונשלח להתחנך ולהתחשל בגוף ובנפש לקראת שירות צבאי ממושך. כששמע אביו  שבנו יחידו נחטף, לקה בהתקף לב ונפטר. זמן קצר לאחר מכן שלחה האם רוזה יד בנפשה.
כעבור 25 שנה, והוא בן 33, השתחרר מהשרות הצבאי והחל סוחר בפרוות דובים. איסר התעשר מאוד, רכש בתים וקרקעות וסחר ביהלומים ובזהב. לימים נשא אישה ממנה נולדו לו ארבעה ילדים. כעבור זמן קצר נפטרה אשתו והותירה אותו עם ארבעה ילדים קטנים. אחריה נישא לסופיה מנדלשטם, שהייתה צעירה ממנו ב 20 שנה. סופיה אימצה את ארבעת ילדיו וילדה לו שמונה ילדים נוספים.

סופיה היתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת, משכילה ודוברת מספר שפות. משפחתה הייתה נצר למשפחתו של רש"י. בבית ניהלו את התפילות בעברית וסופיה אף ניהלה התכתבות עם לב טולסטוי. בבית ניגנו, קראו  פושקין, טולסטוי ולרמונטוב. סבה של סופיה היה יועץ של הצאר אלכסנדר הראשון. קרובה אחרת של סופיה, רוזה ניצלה מעונש מוות בגין ניסיון התנקשות בצאר אלכסנדר השני – דודה מרדנית זו השפיעה מאוד על רחל .
איסר וסופיה הקנו לכל ילדיהם השכלה גבוהה. הילדים למדו באוניברסיטאות באיטליה ובגרמניה ללא דאגות, והשתלמו ברפואה, בהנדסה ובמדעי הרוח והחברה.

אחיה יעקב שהיה מבוגר מרחל ב- 10 שנים היה ד"ר לפילוסופיה. הוא תרגם לעברית את הספר 'מקור החיים', השתתף כמרצה באלפי הרצאות להמונים בקרן שיסד חיים נחמן ביאליק, הפך לציוני נלהב ועלה לארץ. וכך כתב לה מארץ ישראל: "רוֹחל'ה, פעם אחרונה אני כותב לך רוסית. כי מקווה אני להשתלט אפילו על הכתיב של השפה שלנו. אני עוסק בהתלהבות ובתשוקה בשפה העברית".  היה הוא זה שעורר את סקרנותם של רחל ואחותה שושנה בציונות, הן לקחו חלק בחוגים בהם השתתפו מנהיגי התנועה הציונית ביניהם בורוכוב ויצחק בן צבי.

ב- 1906 נפטרה האם סופיה  משחפת והורישה לרחל בת ה 16 את הנטייה למחלה זו.
באותה עת, לנשים ברחבי האימפריה הרוסית היה אסור ללמוד באוניברסיטאות ולכן בשנת 1909 החליטו רחל  ואחותה שושנה לנסוע ללמוד באיטליה, ובדרך לבקר בארץ ישראל.
רחל ושושנה מגיעות לארץ כתיירות, לא ציוניות, לא מתוך רדיפה או אידיאל לתקן עולם ואדם.
וכך כותבת רחל ביומנה בדרכה לארץ: "בחפזון אני עולה על מכסה האוניה. אל אלוהים! איזו תמונה! השמים והארץ התמזגו והיו לאחד. באדרתו השחורה עטפם הלילה. אך אלפים, אך רבבות אישים רועדות פה ושם. שבילי כסף נמתחים מהם לים. דממה. ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה…"

האחיות התאהבו בארץ וקיבלו החלטה להישאר. כבר למחרת עברו למושבה שבאותה עת הייתה בת גילה של רחל, רחובות, שתיהן בנות 19. הן השתקעו ברחוב מנוחה ונחלה (רח' "המיליונרים"), שם פגשו את אנשי העליה הראשונה והשניה.

בכפית קטנה על ההבדלים בן העליות: העלייה הראשונה החלה ב- 1881 והסתיימה ב 1904.

העולים היו דתיים, אנשי משפחות, והם הקימו מושבות כדוגמת רחובות, זיכרון יעקב וראשון יעקב .
העלייה השניה החלה ב- 1904 והסתיימה ב- 1914, אנשיה היו צעירים רווקים, לא דתיים, בעלי רוח מהפכנית, הם הקימו את הקיבוצים והקבוצות כגון כנרת ודגניה.
כשהגיעו אנשי העליה השניה לארץ, אנשי העליה הראשונה היו כבר מבוססים, בעלי פרדסים ואדמות.  ובני העליה השניה ניסו לעבוד אצלם תוך תחרות מול הפועלים הערבים, לגביהם אנשי העליה הראשונה היו "המיליונרים".

נחזור לאחיות: כדי להשתלט על השפה העברית, סיכמו כי תדברנה רוסית שעה אחת ביום, משעת השקיעה. בהמשך מצטרפת אליהן האחות הקטנה בת-שבע, שסיימה בית ספר למוזיקה ברוסיה ועלתה בעקבות אחיותיה לרחובות. הן שכרו חדר בקומה שניה בבית ברוידא ורכשו פסנתר.

הבית קיבל את הכינוי "מגדל שלושת האחיות".

בשוב הפועלים מן הכרמים והשדות, הייתה בת-שבע ממהרת אל הפסנתר ומלווה את השבים בנגינתה. עד מהרה נהפך חדרן למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות, וצעירים יהודים מכל הסביבה.

ברחובות הכירה רחל את נקדימון אלטשולר שהיה אהובה הראשון. הוא התאהב ברחל אהבה הססנית וביישנית. הוא היה בעיניה אב-טיפוס של שבט יהודי חדש, לא גלותי, לא משכיל ומלא חיוניות. נרקמו ביניהם יחסי אהבה.  יחדיו רכבו על סוס אחד או רקדו בטירוף על "גבעת האהבה". לתמונתה, שהעניקה לו, רשמה הקדשה: "לנקדימון, אהבת נעורי, הלא תזכרני? – רחל".

כך היא כותבת בשירה "אושר שליו"
תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב – אֹשֶׁר שָׁלֵו.

באותה עת הגיעה לרחובות קבוצת חלוצים שכינויה היה "הירקנים". רחל עבדה אז אצל האיכרים. מנהיג הקבוצה היה נוח נפתולסקי (כתבתי עליו כאן בעבר). נח התאהב ברחל ממבט ראשון, ורחל התרשמה מהשילוב שהיה בו בין רוחניות לכוח, אומץ ועבודת אדמה. לעתים היו השניים זוג קרוב ולעתים רחקו דרכיהם.

כך כותב שמעון קושניר ב"אנשי נבו" על ההיכרות ומערכת היחסים בן נוח לרחל.
"באחד הימים, בשובו מהעבודה, פגש נוח בבית זלצר צעירה נאה ותמירה, לבושה בפשטות ודיבורה נועם וחן. מיד ידע שהיא ודאי אחת מן ״האחיות״. כשעבר על ידה, פנתה אליו ושאלה: ״אתה הוא האיש שבא מכנרת ? הסמיק נוח וענה: ״אני האיש.״

ואני כבר יודעת ששמך נוח; ושמי רחל" אמרה בחן והושיטה לו את ידה הענוגה, והוסיפה: ״רואה אתה? כאן, מול הבית הזה, בבית הוורוד, מעוננו, ונא לבקר אצלנו בכל שעה פנויה. ידיד משותף לנו, חברך כהנוביץ, גם את שירך כבר הספיק ללמד אותנו. שיר יפה״.

לחצה את ידו של נוח בחמימות, והלכה. קסם דמותה, עיניה התכולות הגדולות והעמוקות שבו את לבו, ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה.

לעתים היה גם נוח נלווה אל החבורה בסיורי לילה על ״גבעת האהבה״. רחל הייתה מתרפקת על נוח, מבקשת לדובב אותו, מבריקה רעיונות על שירת האדם עלי אדמות. שנונה היתה במשפטיה על סופרים שלא היו קרובים לה ברוחה, ונלהבת לשירתם של משוררים גדולים כדוגמת לרמונטוב, פושקין וגיתה.

גם נוח, שבעל זיכרון מופלא היה בשירה ובאגדה, היה דולה מאוצרותיו מתוך ספרים, סופרים ומשוררים עבריים. רחל הייתה מוקסמת מיופיו ומאצילותו של נוח ואף מביישנותו. היא הייתה באה אל חדרו, וסופגת לתוכה מידיעותיו במקורות הספרות העברית. נוח הקדיש לרחל שעות ללימוד האגדה, ורחל טעמה בה מחכמת החיים של הקדמונים.

באותם ימים העלה נוח במחברותיו ניבים אלה להלך נפשו ולאהבתו:
לא תדעי, ילדה חיורת, / איך אוהב בחור רפה־כח – עלם רך ולבן־המצח /
ומנין לך לדעת?
אל עיני יש שתביטי / מה תכירי שם, בעין ? – התכירי תוגת חרש /
אט רועדת ברסיס דמע ? / סוד הפלא זה הנהו / כך אוהב אני בסתר…

רחל הייתה באה אל חדרו של נוח ומבקשת לשמוע מפיו על חבריו בגליל, על א. ד. גורדון, על בן ציון ועל כנרת. הוא סיפר לה על פגישתו עם ברל ועל קסמי הגליל, בנפשה של רחל התחוללה תמורה. בפגישותיה עם נוח וחבריו שבאו לבקרו נתוודעה ונתקשרה לרעיונם, רעיון התחדשות האדם בעבודה. אף היא החלה לחלום על ״נגינת המעדר״, כרעיון שהביע נוח, שהגאולה השלמה לארץ ישראל תבוא על-ידי המעדר, שיחשוף ויעלה מחורבותיה של הארץ את זמרת בית המקדש. ״לנגן במעדר ולצייר על האדמה״. זה היה עתה חלומה של רחל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *