רחל המשוררת

זהו סיפורה של העלייה השנייה, של חלוציות ושל אהבות גדולות. עליה כתב נשיא המדינה זלמן שזר: "רועת אווזים תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת". שיריה עשו להם נפשות. סיפורה של רחל הוא אתוס ציוני-ישראלי.

אתרים לביקור:
בית ברוידה, רחוב מנוחה ונחלה 56, רחובות
בית הקברות כנרת
חצר כנרת
רח' הנביאים 64, ירושלים
רח' בוגרשוב 5, תל אביב

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין נולדה בסרטוב שעל גדת נהר הוולגה בשנת 1890. בת מספר 11 מבין 12 ילדים. כשנולדה היה אביה בן 67 ואימה בת 47.

אביה, איסר לֵייבּ בלובשטיין היה איש בן יחיד ואיש מיוחד במינו. כשהיה בן שמונה נחטף בידי שליחי הצאר ניקולאי הראשון, ונשלח להתחנך ולהתחשל בגוף ובנפש לקראת שירות צבאי ממושך. כששמע אביו שבנו יחידו נחטף, לקה בהתקף לב ונפטר. זמן קצר לאחר מכן שלחה האם רוזה יד בנפשה.

כעבור 25 שנה, והוא בן 33, השתחרר מהשרות הצבאי והחל סוחר בפרוות דובים. איסר התעשר מאוד, רכש בתים וקרקעות וסחר ביהלומים ובזהב. לימים נשא אישה ממנה נולדו לו ארבעה ילדים. כעבור זמן קצר נפטרה אשתו והותירה אותו עם ארבעה ילדים קטנים. אחריה נישא לסופיה מנדלשטם, שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנה. סופיה אימצה את ארבעת ילדיו מאשתו הראשונה וילדה לו שמונה ילדים נוספים.

רחל | ארכיון הספרייה הלאומית

סופיה הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת, משכילה ודוברת מספר שפות. משפחתה הייתה נצר למשפחתו של רש"י ובבית ניהלו את התפילות בעברית. בבית ניגנו וקראו את פושקין, טולסטוי ולרמונטוב, וסופיה אף ניהלה התכתבות עם לב טולסטוי. סבה של סופיה היה יועצו של הצאר אלכסנדר הראשון. קרובה אחרת של סופיה, רוזה, ניצלה מעונש מוות בגין ניסיון התנקשות בצאר אלכסנדר השני – ודודה מרדנית זו השפיעה מאוד על רחל .

איסר וסופיה הקנו לכל ילדיהם השכלה גבוהה. הילדים למדו באוניברסיטאות באיטליה ובגרמניה ללא דאגות, והשתלמו ברפואה, בהנדסה ובמדעי הרוח והחברה.

יעקב, אחיה של רחל, היה מבוגר ממנה ב- 10 שנים ובעל תואר ד"ר לפילוסופיה. הוא תרגם לעברית את הספר 'מקור החיים', השתתף כמרצה באלפי הרצאות להמונים בקרן שיסד חיים נחמן ביאליק, הפך לציוני נלהב ועלה לארץ. וכך כתב לאחותו מארץ ישראל: "רוֹחל'ה, פעם אחרונה אני כותב לך ברוסית כי מקווה אני להשתלט אפילו על הכתיב של השפה שלנו. אני עוסק בהתלהבות ובתשוקה בשפה העברית". היה הוא זה שעורר את סקרנותם של רחל ואחותה שושנה בציונות. הן לקחו חלק בחוגים בהם השתתפו מנהיגי התנועה הציונית, ביניהם בורוכוב ויצחק בן צבי.


האחיות רחל ושושנה | ארכיון 'יד בן צבי'

ב-1906 נפטרה האם סופיה משחפת והורישה לרחל בת ה-16 את הנטייה למחלה זו. באותה עת נאסר על נשים ברחבי האימפריה הרוסית ללמוד באוניברסיטאות, ולכן בשנת 1909 החליטו רחל ואחותה שושנה לנסוע ללמוד באיטליה ובדרך לבקר בארץ ישראל. שתיהן הגיעו לארץ כתיירות, לא ציוניות ולא מתוך רדיפה או אידיאל לתקן עולם ואדם.

וכך כותבת רחל ביומנה בדרכה לארץ: "בחיפזון אני עולה על מכסה האנייה. אל אלוהים! איזו תמונה! השמים והארץ התמזגו והיו לאחד. באדרתו השחורה עטפם הלילה. אך אלפים, אך רבבות אישים רועדות פה ושם. שבילי כסף נמתחים מהם לים. דממה. ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה".

האחיות התאהבו בארץ והחליטו להישאר. כבר למחרת עברו למושבה רחובות שבאותה עת הייתה בת גילה של רחל – שתיהן בנות 19. הן השתקעו ברחוב מנוחה ונחלה (רח' "המיליונרים"), שם פגשו את אנשי העלייה הראשונה והשנייה.

בית ברוידא ברחובות | צילום: עידו הרטמן

רחוב "המיליונרים" נקרא כך בגלל בתיו המפוארים. האחד הגיע מאמריקה ובנה בית שנחשב לגדול ומפואר ושימש לאירוח אישים חשובים שהגיעו למושבה, השני הגיע מאוסטרליה ובנה בית קיץ יפהפה ומטע שקדים לידו,

ואחד אחר הוא יעקב ברוידא, ראש חברת 'מנוחה ונחלה', החברה שבנתה את כל הרחוב, שביתו היה המפואר ביותר. ברוידא גם מימן הקמת מקווה ובית כנסת.

אל רחל ושושנה מצטרפת האחות הקטנה בת-שבע, שסיימה בית ספר למוזיקה ברוסיה ועלתה בעקבות אחיותיה לרחובות. הן שכרו חדר בקומה שניה בבית ברוידא, וכך קיבל הבית את הכינוי "מגדל שלושת האחיות". כדי להשתלט על השפה העברית, סיכמו האחיות כי תדברנה רוסית אך שעה אחת ביום.

הן רכשו פסנתר ובשוב הפועלים מן הכרמים והשדות, הייתה בת-שבע ממהרת אל הפסנתר ומלווה את השבים בנגינתה. עד מהרה נהפך חדרן למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות, וצעירים יהודים מכל הסביבה.

ברחובות הכירה רחל את נקדימון אלטשולר שהיה אהובה הראשון. הוא התאהב ברחל אהבה הססנית וביישנית. בעיניה הוא היה אב-טיפוס של שבט יהודי חדש, לא גלותי, לא משכיל ומלא חיוניות. נרקמו ביניהם יחסי אהבה. יחדיו רכבו על סוס או רקדו בטירוף על 'גבעת האהבה'. לתמונתה, שהעניקה לו, רשמה רחל הקדשה: "לנקדימון, אהבת נעורי, הלא תזכרני? – רחל".

כך היא כתבה בשירה 'אושר שליו':
תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב – אֹשֶׁר שָׁלֵו.

באותה עת הגיעה לרחובות קבוצת חלוצים שכינויה היה 'הירקנים'. רחל עבדה אז אצל האיכרים. מנהיג הקבוצה היה נח נפתולסקי אשר התאהב ברחל ממבט ראשון. רחל התרשמה מהשילוב שהיה בו בין רוחניות לכוח, אומץ ועבודת אדמה. לעתים היו השניים זוג קרוב ולעתים רחקו דרכיהם.

כך כותב שמעון קושניר ב'אנשי נבו' על ההיכרות ומערכת היחסים בן נח לרחל: "באחד הימים, בשובו מהעבודה, פגש נח בבית זלצר צעירה נאה ותמירה, לבושה בפשטות ודיבורה נועם וחן. מיד ידע שהיא ודאי אחת מן "האחיות". כשעבר על ידה, פנתה אליו ושאלה: "אתה הוא האיש שבא מכנרת? הסמיק נח וענה: אני האיש". "ואני כבר יודעת ששמך נח; ושמי רחל" אמרה בחן והושיטה לו את ידה הענוגה, והוסיפה: "רואה אתה? כאן, מול הבית הזה, בבית הוורוד, מעוננו, ונא לבקר אצלנו בכל שעה פנויה. ידיד משותף לנו, חברך כהנוביץ, גם את שירך כבר הספיק ללמד אותנו. שיר יפה". רחל לחצה את ידו של נח בחמימות, והלכה. קסם דמותה, עיניה התכולות הגדולות והעמוקות שבו את לבו, ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה".

לעתים היה נח מצטרף אל החבורה בסיורי לילה על 'גבעת האהבה'. רחל הייתה מתרפקת על נח, מבקשת לדובב אותו, מבריקה רעיונות על שירת האדם עלי אדמות. שנונה היתה במשפטיה על סופרים שלא היו קרובים לה ברוחה, ונלהבת לשירתם של משוררים גדולים כדוגמת לרמונטוב, פושקין וגיתה.

גם נח, שבעל זיכרון מופלא היה בשירה ובאגדה, היה דולה מאוצרותיו מתוך ספרים, סופרים ומשוררים עבריים. רחל הייתה מוקסמת מיופיו ומאצילותו של נח ואף מביישנותו. היא הייתה באה אל חדרו, וסופגת לתוכה מידיעותיו במקורות הספרות העברית. נח הקדיש לרחל שעות ללימוד האגדה, ורחל טעמה בה מחכמת החיים של הקדמונים.

באותם ימים העלה נח במחברותיו ניבים אלה להלך נפשו ולאהבתו:

לא תדעי, ילדה חיוורת / איך אוהב בחור רפה־כח – עלם רך ולבן־המצח / ומנין לך לדעת?
אל עיני יש שתביטי / מה תכירי שם, בעין ? – התכירי תוגת חרש /
אט רועדת ברסיס דמע ? / סוד הפלא זה הנהו / כך אוהב אני בסתר…

רחל ביקשה לשמוע מפיו של נח על חבריו בגליל: על א. ד. גורדון, על בן-ציון ועל כנרת. הוא סיפר לה על פגישתו עם ברל כצנלסון ועל קסמי הגליל ובנפשה של רחל התחוללה תמורה. בפגישותיה עם נח וחבריו שבאו לבקרו נתוודעה ונקשרה לרעיונם – רעיון התחדשות האדם בעבודה. אף היא החלה לחלום על 'נגינת המעדר' – רעיון שהביע נח, שהגאולה השלמה לארץ ישראל תבוא על-ידי המעדר, שיחשוף ויעלה מחורבותיה של הארץ את זמרת בית המקדש. ״לנגן במעדר ולצייר על האדמה״.

זה היה עתה חלומה של רחל.

באפריל 1910 נחוגו 'חגיגות רחובות'. לחגיגות אלה הגיעו מאות רבות של איכרים, פועלים, סופרים, אמנים ואנשי 'השומר' מכל רחבי הארץ.
באותן חגיגות רחל פגשה לראשונה את א.ד. גורדון. גורדון שהיה מבוגר ממנה, רציני ובעל כריזמה אדירה, הזכיר לרחל את טולסטוי ידיד אמה. לא רק עברית צחה ומהפנטת למדה רחל מגורדון, אלא גם רוח חלוצית. הוא היה הרבי שלה, הרבי החילוני. היא החליטה לקשור את גורלה בגורל החבורה ולקחת חלק בהרפתקה הבאה שלהם: הקמת ישוב חקלאי בחוות כנרת.

רחל כתבה לגורדון שיר וציפתה לשמוע את דעתו על שירתה. זהו השיר הראשון שלה בעברית – 'הלך נפש':

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ, דָּעַךְ הַיוֹם / זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים / וְהָרֵי רוֹם
סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת / מֶרְחָב אִלֵּם / הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד / שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

א.ד. גורדון ענה לה בשיר היחיד שכתב:

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ עָלֹה תַעֲלִי / אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ, אַל יֹאמַר: עֲלִי! / וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם

חצר כנרת | צילום: אסף סולומון

רחל הצטרפה לחוות העלמות של חנה מייזל שעל שפת הכינרת, מקום שנועד להכשיר פועלות לעבודת האדמה. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה בשיר 'ואולי':

"וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם / אוּלַי / מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן / לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?"

שם התיידדה עם אנשים מרכזיים כמו א.ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה.

כך תיאר אחד מהם את המפגש הראשון איתה: "והנה נפתח השער, ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פניי. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של הכותב, שהיה אז בן 20, היה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל. הוא אהב אותה והיא הקדישה לו מספר שירים. אחד מהם הוא 'ברית ההד', שנכתב ב-1927, שבע שנים אחרי שהתחתן עם רחל כצנלסון:

"בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ / לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים / עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ / זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים".

שיר אחר שמבטא את מערכת היחסים ביניהם הוא 'פגישה, חצי פגישה':

"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר / קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…/ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי".

שלוש שנים לאחר מכן כתב שז"ר את 'הקול', המתכתב עם 'פגישה, חצי פגישה ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים הנאהבים.

"וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם".

ב-1927 כתבה רחל את השיר 'גן נעול', שאותו הקדישה לשז"ר באמצעות המילה "לזר" – ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני ששינה לשז"ר.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת / לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
ועֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע / וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶך / גַּן נָעוּל – אָדָם
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע / עַד זוֹב דָּם?

בכנרת הכירה גם את ברל כצנלסון. חריפות שׂכלו של ברל והשכלתו העצמית הרחבה קסמו לרחל. עסקנותו המפלגתית ואופיו הבולשביסטי הרחיקוהו. הוא היה ההשראה שלה לשיר 'עקרה':

"בן לו היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים, אורי אקרא לו". שמו הספרותי של ברל היה אורי הררי והוא אכן היה שחור תלתלים.

בחווה החליטו לנצל את ידיעת הצרפתית של רחל ולשלוח אותה לצרפת ללמוד אגרונומיה. בשנת 1913 נסעה רחל ללמוד בטולוז, כשהיא סופגת ביקורת קשה מפי חבריה בכנרת, בעיקר מפיו של שמואל דיין (אביו של משה דיין) שהאשים אותה בירידה מן הארץ. ורחל ענתה לו: "מה מטרת נסיעתי לדעתך? האם לא שכלול העבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל נימי הלב והמוח, התעמקות בחקירת מצפונות של חיי הצומח, ברזין דרזין של חיי הבריאה כולה? האם לא להפיח נשמת רוח חיים ברגבי העפר, לשפר ולפאר את פני ארצי. עזוב אעזבנה עכשיו, ושוב אשוב אליה למועד שנתיים? בתוך האביב אשוב, תור געגועים ושאיפות אל מעבר מזה. כי כן נשבעתי לים, להרים, לירדן שלי…".

גורדון תמך בה כשכתב לה: "לא לשם קרבן אנו חיים וכל העולם יכול להיות לנו לבית, אם נדע לחיות באופן מלא. רק כך צריך לבנות את חיינו כאן, כחיי מלאות, כחיים של חינוך עצמי מתמיד, של ביטוי עצמי, של גידול אנושי ויצירה".

רחל הייתה אשה יחידה ויהודייה יחידה בין הסטודנטים וסיימה את לימודיה בהצטיינות. בטולוז הכירה את מיכאל ברנשטיין, סטודנט יהודי מרוסיה שבא ללמוד הנדסה. זו היתה האהבה המשמעותית ביותר בחייה. הרומן שלהם נמשך מספר שנים ולו כתבה את 'זמר נגה':

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

רחל ומיכאל התכתבו לאורך מספר שנים והוא כתב לה:

"ריה (רחל בחיבה) יקרה שלי, רחוקה שלי,
למה אשווה את שמחתי כשאני את קרבתך?

מכתבך, השורות המתפרצות, הנמרצות, מביאות אלי את ריח פרחי הצפורן שלא קמלו, את משב-הרוח מעל ראשנו, את עקבות הכוכב הנעלם.

ריה, כמה חלמתי, במשך השנים הארוכות והקשות על שמחה זו.

בקרון הרכבת הקר, בטיול ביער, ולעיתים בעומדי במהלך השיעור הופיעה פתע דמותך לנגדי…

כתבי על ידידיך בארץ-ישראל, היכן אחותך שושנה? היכן עכשיו בת-אחותך הקטנה, שרה…

אני מחכה לשמחה חדשה, מעטפה חדשה עם בולי חו"ל ובה מלים כתובות באותה יד אשר הייתי רוצה לומר לה בלטיפה את מה שקשה לבטא במלים.

ריה, מנשק לך חזק-חזק, כמו פעם על חוף הים… כתבי, קרינו, אהובה, מכתבייך הרי הם השיר של חיי, ואולי בכל זאת ניפגש.
שלך מי."

בסיום לימודיה בטולוז החליטה רחל לחזור לרוסיה לבקר את קרוביה, שם תפסה אותה מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל הייתה תחת שליטה תורכית. תורכיה באותה עת הייתה אויבת לרוסיה, ולכן אזרחי רוסיה היו מנועים להיכנס לארץ. כך נאלצה רחל להיפרד ל- 4 שנים מהארץ. באותן שנים עבדה רחל בבית יתומים, והיא המשיכה להתכתב עם מיכאל שבינתיים חזר לרוסיה. היה זה רומן שנמשך עשר שנים, מתוכן שמונה שנים של התכתבויות.

אהבה זו הייתה הבסיס לרומן של נורית גרץ 'ים ביני לבינך'.

בבית היתומים גילתה רחל את התסמינים הנוראים: כאב בחזה, גניחת דם ושיעול בלתי פוסק. היה ברור שהיא נדבקה במחלה הנוראה – 'המוות הלבן' – השחפת.

בשנת 1917 כבשו הבריטים את הארץ מידי התורכים. על רוסיה עברו ימים מלאי תהפוכות, השלטון התחלף במהירות בין הבולשביקים לכוחות המתנגדים, ורוסיה הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הוועד היהודי האודסאי פנה לשלטונות ברוסיה בבקשה לאפשר לתושבי פלשתינה לחזור לבתיהם.

כך מצאה רחל את עצמה על האנייה 'רוסלאן' שיצאה בסוף נובמבר מנמל אודסה שבדרום אוקראינה. באודסה פגשה לראשונה את יוחנן רטנר שבאותה עת היה מאוהב ברחל כגן. האנייה יצאה לדרכה ובדצמבר עגנה בנמל יפו. בין 700 הנוסעים פגשה רחל את ההיסטוריון יוסף קלוזנר, האדריכלים זאב רכטר ויהודה מגידוביץ', הרקדן ברוך אגדתי, ישראל גורי (לימים חבר כנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש, רוזה כהן (אמו של יצחק רבין), חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן (החתומה על מגילת העצמאות) והשחקן מאיר תאומי.

רחל ניסתה לחזור לחוות העלמות בכנרת, אך מאחר שחוות העלמות הייתה בתקופת מעבר, היא הצטרפה לקיבוץ דגניה, שם עסקה בכתיבה הומוריסטית. כשהחברים גילו את דבר מחלתה, הם שלחו את חברה הטוב דוד גלעד להודיע לה את ה'הודעה'. הדברים שנתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה. משפט זה נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ-ישראלי: "את חולה", אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". החברים לא באו להיפרד. יחס זה פצע אותה והיא כתבה עליו: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

מדגניה עברה רחל לירושלים, שם לימדה חקלאות בחוות הלימוד שבהנהלת רחל ינאית ונתנה שיעורים פרטיים בעברית ובצרפתית. היא התגוררה בביתה של רחל כגן ברחוב הנביאים שם כתבה את השיר 'עץ האגס':

יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה / וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ / עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב / הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ. / הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ

בירושלים היא נפגשה שוב ביוחנן רטנר ששכר חדר ממש לידה והתאהבה בו.

בית רחל, רחוב הנביאים, ירושלים

מחלתה הרתיעה את בעלי הדירות שסירבו להשכיר לה חדר והיא עברה לתל אביב. תחילה התגוררה אצל אחיה יעקב, אך גם הוא, כאנשי דגניה, ביקש ממנה לעזוב פן תדביק את בתו הקטנה.

רחל אושפזה בצפת פעמיים, וכך כתבה לבן-ציון ישראלי: "בן-ציון, האם נח (נפתולסקי) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה הוא. כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה, שכבר כל-כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר, ולך השיר, בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד משמחת-זכרונות נוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל-כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט ב'הדסה' של צפת".

צפת נקשרה אצלה במחלה והיא כתבה לחברתה: "יום-יום אני מוצאת על ידי פגרי זבובים, שנחנקים בתוך אדי-שעמום העולים ממני… פרשת צפת עומדת להסתיים. פרשה ארוכה ומרה… אני עוזבת את צפת. עיר זו, שלפנים כל כך אהבתי ושעתה שנואה עלי".

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בתל אביב, ברחוב בוגרשוב 5 בדירה שסידר לה ד"ר משה בילינסון שהתיידד עמה וטיפל בה. בדירה זו כתבה את רוב שיריה. "בשירים אני מוצאת נחמה פורתא". היו אלו השנים הפוריות ביותר שלה. >>

אמנם רחל חיה בדוחק אך דווקא דוחק זה העשיר את יצירתה. העורכים של עיתון 'דבר' אהבו אותה ויצרו סביבה תומכת. מדי יום שישי התפרסמו שיריה והיא הרגישה שהיא מביאה שי לחברים שלה ולעורכים. שז"ר וברל (שהיו בין העורכים), האמינו שהספרות והשירה, בדיוק כמו עבודת האדמה, אמורות לגאול את העולם, וכי לאומנות יש תפקיד בבניית האדם המתוקן, ורחל מספקת את הצורך הזה.

רחל השתכנעה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. השהייה שם היתה לה קשה מנשוא. כעבור מספר ימים ביקשה לשוב לתל אביב. בדרך הארוכה, שבה נסעה בשכיבה, בעגלה רתומה לסוס, ביקשה לעבור במושבה רחובות כדי להיפרד מאחד מאהוביה, נקדימון אלטשולר, שכבר היה נשוי ובעל משפחה. "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר.

מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". נקדימון אהב את רחל עד סוף ימיו.

רחל הגיעה לבית החולים 'הדסה' בתל אביב. היא הלכה לעולמה ב-16 באפריל 1931 בבדידות גמורה. רחל המשוררת נקברה על גדת הכנרת, כפי שביקשה בשיר 'אם צו הגורל' שהיה למעין צוואה:

אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

בת 41 היתה במותה. במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי ב'דבר'.

את המצבה של רחל בבית הקברות בכנרת תכנן יוחנן רטנר. זה היה המפגש השלישי והאחרון שלהם. בזכות רחל הפך בית העלמין בכנרת מבוקש. אנשים כתבו בצוואתם את רצונם להיקבר כאן: נח נפתולסקי, אברהם הרצפלד וקושניר, כתבו בצוואה שהם רוצים להיקבר ליד רחל. נפתולסקי נפטר בשנת 1974 ונקבר שם. אכן, נשמר להם מקום – אך לא באותה שורה ולא באותו קו, שכן הם לא קיבלו אותה כשהיה לה רע וקשה. כאן עשו חשבון עד הסוף. מאחורי קברה של רחל קבורה המשוררת אלישבע ביחובסקי שעליה אמרה רחל "יש רק אחת שמשתווה לי בשירה העברית".

קבר רחל בבית הקברות כנרת | צילום: אסף סולומון

תודות לעורכת: כרמית אביבי

2 thoughts on “רחל המשוררת”

  1. שלום אבי, אני נכדתו של אברהם כהנוביץ' — זה שהכיר לרחל את נח נפתולסקי. בשנה האחרונה אני מקלידה עשרות מכתבים שלו (לסבתי) בעברית ומתרגמת עשרות מהם ברוסית, בתקווה להוציא אותם בסוף כספר למשפחה. מאוד ריגש אותי הקטע שכתבת על איך סבי הכיר לרחל את נח. אברהם, כידוע לך, נראה בשתי תמונות ידועות שלה, ואני מתה למצוא עוד פרטים עליו באותה תקופה, ועל ידידותם — הוא מזכיר אותה ואת שושנה בשני מכתבים מ1919 או 1920. כל פרט שתוכל לספק לי יתקבל בתודה אין קץ.
    נעמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *