משפחת מקלף

הפעם נספר אודות משפחה אחת שהתיישבה בפתח־תקווה, במטולה ובמוצא; משפחה שרובה נקטלה במאורעות תרפ"ט – זהו סיפורה של משפחת מקלף.

אריה לייב מקלף נולד בגבול רוסיה-פולין בשנת 1876. בשנת 1891 עלה ארצה עם הוריו ואחיו חובבי ציון. כיהודי מבית דתי למד מגיל צעיר בחדר אך גם קיבל השכלה כללית בהיסטוריה, מתמטיקה וטבע, שאליו נמשך. הוא אהב את בעלי החיים ואת הצומח והעדיף אותם על פני החדר או כיתת הלימוד. וכך, בגיל 18 עבר להתמחות בחקלאות במשקים של אחיו במושבה מלאבס היא פתח־תקווה. "ידיים ירוקות" היו לו – הוא התמחה בציוד וכלים חקלאיים ובטיפוח ואקלום זני עצי פרי המתאימים לאקלים הישראלי.

מקלף לא עזב את הדת והתקרב לבתיה, בתו של אחד ממייסדי השכונה הירושלמית מחנה־יהודה, הרב יחיאל צמרניסקי. בתיה נולדה בירושלים והייתה צעירה מאריה בשנה. כשייסד אביה, יחד עם עסקנים אחרים משכונת בית־יעקב, את "חברת לינה" לעזרה רפואית לחולי השכונות הללו שהיו רחוקות אז ממרכזי השרות הרפואי שב"עיר" (העיר העתיקה), נרתמה הילדה בתיה לעבודת התנדבות כאחות והיא רק בת 11.

בשנת 1896 נישאים אריה ובתיה. באותה שנה הוקמה המושבה מטולה שבאצבע הגליל ולזוג התאפשר לקבל שם חלקה. במשך חמש שנים הם התגוררו במטולה, שם נולדו שני ילדיהם הגדולים, אברהם משה (ליש) וברק. החיים במושבה היו קשים והיחסים עם השכנים האריסים, הדרוזים והבדואים, היו מתוחים. לילה אחד, בעת ששמר אריה על הבתים במושבה יחד עם חברו, תקפו אותם שכניהם הערבים.  אריה לא איבד את העשתונות, הדף את התוקפים והצליח להרוג את אחד מהם. היה חשש כבד מנקמת דם והיה ברור שהוא חייב לעזוב את המושבה.

בשנת 1901 בלילה, עזבה המשפחה את מטולה וחזרה לפתח־תקווה, שם התגורר גם משה, אחיו הגדול של אריה. באותה שנה עלה לארץ אח נוסף שלהם, מרדכי, ואף הוא התיישב בפתח־תקווה. שנה לאחר מכן עברה המשפחה למושבה מוצא שמבואות ירושלים, היכן שחותנו נטע בזמנו כרם. המשפחה התגוררה זמן רב בצריף פח הסמוך לכרמם כשבחורף הגשם מטפטף לתוך הבית ובקיץ הוא להט כתנור.

במוצא אריה טיפח את הכרם והוסיף ענפים חדשים של משק מעורב שהיה למופת, ובתיה ניצלה את הניסיון שצברה ועזרה לחולי המושבה הקטנה ואף לחולים הערבים. רק בשנת 1904 סיימו הזוג מקלף לבנות את בתם מאבן (הקיים עד היום).

אריה, שהיה בוגר הסמינר למורים של הטמפלרים הגרמנים בירושלים, ושמו יצא לפניו כאחד המומחים בענף המטעים ובמיכון חקלאי של אותם ימים. פקידיו של הברון רוטשילד פנו אליו וביקשו את עצתו בכל הנוגע לסוגי קרקע וגידולים. מאוחר יותר הוא הוזמן על-ידי אנשי הקרן הקיימת כדי לבחון את אדמות החולה לגידולים חקלאיים, לפני שהיא רכשה אותן.

בית מקלף הפך להיות המרכז החברתי והתרבותי של מוצא. בערבים היו הצעירים נוהגים להיפגש שם. בבית הייתה ספריה גדולה בשפות עברית, אנגלית, גרמנית, ספרי קודש, תורה ויהדות. לזוג מקלף הייתה גם האנציקלופדיה בריטניקה על כל חלקיה. בני המשפחה היו חובבי מוסיקה קלאסית ומוסיקה קלה, והם החזיקו גרמופון ואוסף תקליטים. הם חיו בשכנות טובה עם שכניהם היהודים (ביניהן משפחות ברוזה וכהן) מחד ועם ערביי קולוניה שהייתה ישוב מעל מוצא של היום.

במוצא נולדו לזוג מקלף עוד ששה ילדים. בסך הכל היו להם חמישה בנים: ליש, ברק, משה, חיים ומרדכי – ושלוש בנות: מינה, רבקה וחנה. ההורים חינכו את ילדיהם ברוח החלוציות ואהבת האדמה ולא חסכו מהם עבודה קשה. הילדים שולבו בעבודות המשק ונטלו חלק בגידול המטעים וברעיית הצאן והבקר אך יחד עם זאת עודדו אותם לסייר ברחבי הארץ. המשפחה התפרנסה ממכירת תוצרתה וכן מהפיכת הבית בחודשי הקיץ לפנסיון עבור נופשים שהגיעו מתל אביב ומיפו. בעקבות משבר כלכלי שפקד את הארץ באמצע שנות העשרים הוחלט כי הבן ברק ייסע בשנת 1919 לאוסטרליה ובאמצעות עבודתו שם יסייע בכלכלת המשפחה. הבן הבכור ליש עבר לירושלים והקים משפחה.

מנהג קבוע היה למשפחות מקלף וכהן השכנה – בכל מוצאי השבת נהגו להיפגש, כל פעם בבית אחר. הפגישה נערכה לשם תפילת “מלווה מלכה” המסיימת את יום השבת. לצורך המפגש היו טורחות האימהות בתיה ועמליה להכין עוגיות. וכך, בין המפגשים האלה נרקמה אהבה בין דוד, בנם של הזוג כהן, לבין אחת מבנות משפחת מקלף – אהבה עליה התוודה רק כעבור שישים שנה – לאחר אותו יום מר והאסון הגדול.

מצב כלכלי קשה ויריבות פוליטית פנימית היו חלק מהסיבות שהצטברו והביאו את הערבים למאורעות תרפ"ט (כפי שהם נקראים אצלנו). הניצוץ שהצית את המאורעות החל בכותל ולכן בערבית אותם מאורעות מכונים "מהפיכת אל-בוראק" (כינויי לכותל). ביום כיפור ב- 23 בספטמבר 1928, הייתה רחבת הכותל מלאה מתפללים והם קבעו מחיצה בין נשים וגברים. מחיצה זו הייתה בניגוד לסטטוס-קוו העות'מאני.

המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שהיה באותה עת מנהיג הערבים ראה בהקמת מחיצה זו ניסיון השתלטות על הר-הבית והוא החל להלהיט את הערבים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו. בט' באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות.

ב- 23.8.1929 החלו מאורעות הדמים בירושלים ובחברון. עם תחילת המאורעות הגיע המוכתר של הכפר קולוניה לביתם של אריה ובתיה שטיפלה בחולי הכפר, אותו מוכתר שמכר את האדמות שעליה נבנתה מוצא, ונשבע בקוראן כי להם לא יקרה כלום. בשעות אחר הצהרים החל הטבח  לגלוש לאזור מוצא. בנו של אריה לייב מקלף השתמש בהשפעתו כפקיד בכיר בדואר אצל השלטונות הבריטיים ולעזרת מוצא נשלח משוריין שסייר באזור אך נעלם בבוקר המחרת. זמן קצר לאחר שהמשוריין הסתלק החלו פורעים מקולוניה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לרדת במורד ההר לכוון בית משפחת מקלף.

חיים מקלף שהיה בן 18 ראה את המון מתקרב לביתם ורץ לכיוון משפחת שטיינברג שגרה מעבר לכביש להזעיק עזרה כשהוא נושא בידו את רובהו החלוד של אביו. כשחזר לביתו וגילה כי הוריו, אריה ובתיה מקלף, שתי אחיותיו מינה ורבקה ואחיו משה ועוד שני אורחים שנפשו בביתם – כולם נרצחו בדם קר וגופותיהם עברו התעללות אכזרית. חיים כיוון את הרובה לפורעים והצליח להרוג אחד מהם בירייה. כאשר ניסה שוב לירות הרובה לא פעל, ואז השתמש ברובה כאלה והחל חובט בפורעים כשהוא נדקר בידי הפורעים  .

חיים קרא לאחיו הנותרים חנה ומרדכי לקפוץ מחלון הקומה השנייה אליו, משם רצו שלושתם לאורווה ורכבו על סוסה לכוון משפחת ברוזה. כאשר הגיעו לבית ברוזה נתברר כי בידו ובירכו של חיים היו תקועים סכינים. לאחר בריחתם העלו הפורעים את המשק והבית באש.

חיים היה למעשה היחידי מבני המשפחה שראה במו עיניו את הרצח המתועב של יקיריו, טראומה שליוותה אותו כל ימי חייו. שני אחיו הבוגרים, ליש וברק, לא היו במקום. בעדותו במשפט נאלץ חיים לחוות את הרצח מחדש. בית המשפט המנדטורי האשים את חיים בהריגת ערבי.

לאחר שהפוגרום במוצא הסתיים והפורעים שבו לכפר קולוניה, נרתם סבם יחיאל צמירינסקי לפעולת השיקום של היתומים ששרדו, מרדכי מקלף וחנה אחותו נלקחו על-ידי דודתם לירושלים לבית האח הבכור ליש שהפך לאבי המשפחה בפועל, ויחד עם אשתו מינה פעל לאיחוי השברים. הם שיכנו בביתם שבשכונת מקור-ברוך את שלושת ניצולי הטבח וכן את האח ברק שמיהר לשוב מאוסטרליה, ויחד עם ילדיהם הקטנים פלטיאל ואריק היו לתא משפחתי מלוכד.

מרדכי מקלף התגורר במשך כארבע שנים בבית אחיו בירושלים. משסיים את לימודיו בבית הספר 'תחכמוני', החליט הסב יחיאל צימרינסקי לרשום אותו ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. בקיץ  1933 עברו מרדכי מקלף ואחותו חנה להתגורר יחדיו בדירת חדר בהדר הכרמל ופרנסו עצמם בעבודות ניקיון, כל זאת תחת פיקוחו הצמוד של מנהל בית הספר, ד"ר ארתור בירם.

את חיים שלח הסבא להירגע אצל המשפחה בפתח־תקוה, שם הכיר את העולה החדשה מרוסיה, חסיה מוסטובוי ולאחר חיזור של שנה הם נישאו ועברו לפרדס־חנה. בעת שהגיע בנם למצוות והיה צריך לעלות לתורה בבית הכנסת, התברר כי חיים, לאחר המראות שחווה, נשבע להתנתק מן הדת ושלא ייכנס יותר בחייו לבית הכנסת, הגיע לפגישה עם הרב לוין (רבם של עצורי המחתרות), כדי שישחררו מנדר זה. לאחר שהתיר הרב את הנדר, שמעו בני המשפחה לראשונה את הסיפור המצמרר. חיים וחסיה הקימו משפחה מכובדת. רובם נשארו לחיות בפרדס-חנה. חסיה ז"ל נפטרה בערב יום הכיפורים, 10.10.1997. חיים נפטר בשנת 1979 .

23 שנים לאחר הפרעות, ב-7 בדצמבר 1952, מרדכי מקלף שהיה בן 9 כשהוריו ושלושה מאחיו נרצחו באכזריות על ידי פורעים ערבים, הופך לרמטכ"ל השלישי של צה"ל, מינוי שאף מזכה אותו, בגיל 32, בתואר הרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל. לבקשתו, רב-אלוף מרדכי מקלף ממלא את תפקיד הרמטכ"ל שנה אחת בלבד, שבמהלכה הוא מצליח להטביע את חותמו במספר תחומים. תחת פיקודו ובהוראתו, רב-סרן צעיר בשם אריאל שרון מקים את יחידת הקומנדו המהוללת 101, אשר פעלה בשנת 1953, עד לאיחודה עם חטיבת הצנחנים; הוא מגדיר מחדש את תורת הלחימה של חיל רגלים ומניח את היסודות לבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ).

רב-אלוף מקלף נפטר בשנת 1978 מהתקף לב, בן 58 בלבד במותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *