יוחנן רטנר

הוא היה פעיל ב"הגנה" בדרגים הגבוהים ביותר, הוא היה ארכיטקט, מאבות המדע בארץ, וסרב להיות רמטכ"ל, כן וגם הוא אהב את רחל המשוררת.


וכך כותב מיכאל, בנו של יוחנן רטנר על אביו: "אבי נולד באודסה ב-1891, למשפחה מתבוללת ועשירה. לא היה להם כל קשר לדת או לציונות, ואחרי פרעות 1905 הוחלט לשלוח את אבי ללימודים בגרמניה. ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר אבי לחופשת מולדת, ועד מהרה גויס לצבא הצאר. בכל גלגולי המלחמה בלט רצונו לשרת בתפקיד קרבי, עד שבסופה הוא שירת בדיוויזיה הסיבירית וזכה פעמיים לאות הצטיינות. עם המהפכה עבר אבי לצבא האדום ושימש ראש מטה הדיוויזיה במסע הלחימה באוקראינה. אחרי המלחמה הוא חזר לאודסה, ושם נוצר הקשר הראשון שלו עם הציונות. הוא הכיר את רחל כגן, שנחשבה אלמנת מלחמה מפני שבעלה לא חזר מהמלחמה, והתאהב בה".

רחל כגן גם היא נולדה באודסה. היא הייתה מבוגרת מיוחנן ב- 3 שנים. רחל נולדה למשפחה יהודית מסורתית וציונית. אביה, יעקב לוברסקי היה ממייסדי תנועת 'חובבי ציון'. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל. על סיפונה של האנייה 'רוסלאן' פגשה ברחל בלובשטיין (רחל המשוררת), אשר כתבה לה שיר ברוסית. רחל כגן הייתה חברת הכנסת ויו"ר ויצ"ו ישראל. כגן היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות יחד עם גולדה מאיר.

קודם לנסיעתן של הרחלות לארץ ישראל, פוגש יוחנן באודסה גם את רחל המשוררת ולימים כך תאר אותה: "הופיעה עוד רחל, בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעלת חזה שקוע במקצת וזוג עיניים נהדרות – אחיינית של רחל שטיין, רחל בלובשטיין שעתידה הייתה להיות הגדולה והעממית במשוררות ישראל. אך במבט ראשון נראתה כעוף-מים חולני שהוטל ליבשה שלא-בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה. ואכן חולה הייתה, ואומללה".

רחל מתאהבת ביוחנן הנאה והתמיר וכותבת לו שלושה שירי אהבה ברוסית.

באודסה נרגשים רחל ויוחנן לגלות כי שניהם מתכננים את עתידם בארץ ישראל, ולשניהם ברור כי יהיה זה שינוי משמעותי בחייהם ובו הם עתידים להיפגש בחלומם.

עוד באודסה החל יוחנן למלא תפקיד פעיל בהגנה היהודית. הוא נוסע לגרמניה ללימודי אדריכלות ובשנת 1923 מגיע לירושלים. שם פוגש שוב את רחל המשוררת. והנה כך שבו והצטלבו דרכי השניים. הפעם לימדה רחל את יוחנן העולה החדש עברית.

'ההגנה' הכירו את יוחנן רטנר כקצין מוכשר וזיהו את הפוטנציאל הטמון בו. רטנר נחשב לאוטוריטה צבאית, הוא הגיע עם ניסיון עצום שלא היה קיים עד אז בארץ, ולמרות זאת הוא דורש לעבור את מסלול ההכשרה של ההגנה מתחילתו. כישוריו בולטים והוא מטפס במהירות בסולם הדרגות עד למינויו לסגן מפקד הארגון בחיפה.

"פגישתם" השלישית של רטנר ורחל היתה לאחר מותה בשנת 1931, אז מתנדב רטנר לתכנן את המצבה שלה בכנרת.

בין שתי מלחמות העולם ידעה אירופה פריחה תרבותית. היהודים בגרמניה ובאוסטריה היו מעורים בחיי החברה, הכלכלה והתרבות. בקרב היהודים מקובל היה לשלוח את הבנות ללמוד ריקוד כחלק מרכישת ההשכלה הכללית. לרקדנית המודרנית היה דימוי של בוהמיינית משכילה ובעלת מודעות חברתית, מעין כוהנת מחול המבשרת עולם חדש. השנים הראשונות של הרקדניות שהגיעו מאירופה ארצה היו קשות. העולם שנקלעו לתוכו היה שונה מזה שהכירו. רובן באו ללא אמצעים ונשלחו ישר לקיבוצים, שם ראו בהן בראש ובראשונה ידיים עובדות. ההכרח להתפרנס כרסם במקצועיותן. מן ההיבט התרבותי הייתה ארץ ישראל בשנות ה־40 כיס בודד של פריחה בתוך עולם מוכה מלחמה. בין הרקדניות שהגיע לארץ באותה עת הייתה אורה וייץ. וכך מתארים אותה המבקרים של אותה עת: "האשה הגבוהה, שחורת השיער וכחולת העיניים, שהיתה בעלת נתונים אקרובטיים טבעיים, התמחתה בשיטת ריקוד הנקראת מנסנדיק". וייץ הגיעה לחיפה בשנת 1932 ושנה לאחר מכן נישאה ליוחנן רטנר. לזוג נולדו שני בנים, דוד ומיכאל.

בשנת 1939 פורש רטנר מ'ההגנה' וחוזר לטכניון, במקביל לעיסוקיו כארכיטקט פעיל. בן היתר הוא מתכנן את בניין הסוכנות היהודית בירושלים שעליו זכה בפרס, את בית ברל, מדרשת שדה בוקר, בניין קופת חולים כללית ברחוב זמנהוף בתל אביב ועוד.

בחודש מרץ 1948, לאחר שיעקב דורי שעמד בראש הכוחות הלוחמים נפל למשכב, בעיצומה של הלחימה על הדרך לירושלים, מקבל רטנר את המברק הבא:

"הוטל עליך מטעם ההנהלה לשמש ממלא-מקום ראש-המטה-הכללי. עליך להתפנות מיד לתפקיד זה, בשים לב לדחיפות הדבר וחשיבותו החיונית. עליך להגיע לתל אביב ולקבל על עצמך העבודה בימים הקרובים", על החתום דוד בן גוריון.

בגיל 57, לאחר שכיהן כבר כראש המטה הארצי הראשון של ארגון ההגנה ושימש יועצו הצבאי של דוד בן גוריון, נפלה בחלקו של יוחנן רטנר ההזדמנות להיכנס לדפי ההיסטוריה הציונית כרמטכ"ל הראשון של צה"ל, שעתיד להיות מוקם עם ההכרזה על עצמאות ישראל, תוך פחות מחודשיים לאחר שליחת אותו מברק.

רטנר לא ממהר להשיב בחיוב לדרישה של בן גוריון. הוא מבקש לערוך בדיקה שתימשך כעשרה ימים  "כדי לבחון את השטח". "רטנר לא רצה את התפקיד, הוא הבין שהוא לא מתאים מבחינה מקצועית. הוא היה זקן מדי. הוא לא היה אחד מהחבורה של ההגנה, הוא היה אאוטסיידר", מסביר פרופ' גלבר שחקר את התקופה. 

למרות סירובו להיות רמטכ"ל, ממשיך בן גוריון לנצל את כישוריו והפעם בחזית חדשה. חזית שתשפיע על עתיד מדינה ישראל עד היום. חזית המדע, החדשנות ,והיזמות שישראל מובילה ברמה העולמית כיום.

 
הכל התחיל  ב- 1947 כאשר יוחנן רטנר ואהרן קציר שכנעו את בן גוריון בנחיצותה של יחידה מדעית ב"הגנה". בן גוריון נתן את האישור המיוחל והגדיר תקציב. רטנר וקציר גייסו אנשים וכמעט מיד התחילה המחלקה בפיתוח אמצעי לחימה: פצצות, מוקשים, בקבוקי מולוטוב ועוד. חלק גדול מפעילות המחקר והפיתוח של המחלקה המדעית נעשה בידי סטודנטים שפעלו בחשאי. קבוצה של סטודנטים לכימיה באוניברסיטה העברית עסקה בפיתוח חומרי נפץ וסוגים שונים של פצצות. אחד מחבריה היה אחיו הצעיר של אהרן קציר, אפרים קציר, לימים פרופסור לביוכימיה והנשיא הרביעי של מדינת ישראל.

האווירה הסטודנטיאלית, האלתור והמחסור הולידו כמה אנקדוטות משעשעות. אפרים קציר מספר כי עמוס חורב הציע מנגנון השהייה לפצצה המבוסס על חומצה גופרתית, המאכלת לאט מעטה גומי ואז מפעילה את המיטען. לצורך מעטה הגומי השתמשו בקונדומים, וכשהחל אחד מחברי הקבוצה לקנות כמויות גדולות של קונדומים לניסויים בחנות ברחוב המלך ג'ורג', רכש את הערצתו של בעל החנות שהיה משוכנע כי הסטודנט רב האון עושה בהם שימוש אחר לגמרי.

בשנת 1957 נהרג דוד, בנו הבכור של יוחנן, בתאונת טייס במדבר יהודה. התאונה השפיעה רבות על רטנר והוא מאן להתנחם.

קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל העתידי, הוא הופך לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון…

יוחנן רטנר הלך לעולמו בשנת 1965, הוא קבור בחלקה האזרחית של בית העלמין במורדות הכרמל, ולמרות היותו בין ששת האלופים הראשונים של צה"ל, שמו של רטנר לא מוכר לציבור ואני תקווה שפוסט זה יעשה עימו את המעט החסד לו הוא ראוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *