זו אחת מהמצבות המוזרות בפנתאון של העלייה השנייה – בית הקברות של כנרת. המצבה מספרת את סיפורו הטרגי של ארנסט פולאק – בורגני ציוני שעלה לארץ, כאן גילה את הפער הגדול בין החלום למציאות.

אתרים לביקור:
בית הקברות כנרת
אוהל הבטון, צומת אלומות
בתניה עילית

הוא לא היה נתן וגם לא היה איכר. הוא נולד בשם ארנסט פולאק בעיר זלצבורג שבאוסטריה בשנת 1900. אביו, לודוויג, דור שני בקיסרות האוסטרו-הונגרית, היה מתבולל, פקיד בכיר בשירות המוניציפאלי אשר חלם שבנו יהיה רופא.

ארנסט פולאק לא תכנן להגשים את חלומו של אביו. כבר כילד גילה נטיות אינטלקטואליות, ואת מרבית זמנו העביר בקריאת שופנהאואר, קנט, הגל, מארקס, ניטשה ואחרים. הוא גילה עניין מיוחד בחוגי הבוהמה, הטיף בהתלהבות לצניעות, לטוהר הגוף והנפש ולהתנזרות מינית טרום הנישואין – עד שפגש את דורה שוורץ. דורה הייתה יהודייה אוסטרית, צמחונית אדוקה, נשואה, אם לשני בנים (הוגו ורפאל) וציונית נלהבת שפעלה בקרב הנוער היהודי. היא ארגנה קבוצה קטנה של צעירים, ארנסט ביניהם, והחדירה בהם את עיקרי הציונות: שלילת הגלות, חזרה לעבודת האדמה ועלייה לארץ ישראל.

כך, תוך חודשים ספורים, בעודו בן 18 בלבד, חלה בארנסט פולאק תמורה קיצונית – מאינטלקטואל לגאון, מתמהוני נבוך לסוציאליסט ציוני וקנאי, בטוח בדרכו ובעתידו.

כחודש לפני בחינות הבגרות נטש ארנסט את לימודיו, שרף את ספריו ושינה את שמו ל'נתן האיכר' – שם שביטא את חלומותיו: להיות בעל אופקים רחבים כנתן החכם ואיכר עובד אדמתו, גואל נשמתו ויוצק עצמו לתוך גופו של האדם החדש – אותו אדם שיוצרת עבודת האדמה.

אביו של ארנסט סירב לחתום על מסמכי הוצאת הדרכון של בנו וארנסט הגיב במחלה מסתורית: "חומו עלה עד כדי סכנת חיים, פריחה מוזרה התפשטה על גופו. הרופאים, שלא מצאו הסבר קליני למחלה, שכנעו את האב להיעתר לרצון הבן", כתב עליו דן חמיצר, נכד אחותו.

בשנת 1920 הגיעו לארץ ראשוני העלייה השלישית – ראשוני בוגרי תנועת 'השומר הצעיר'. בחודשיהם הראשונים בארץ התגוררו במחנות עבודה ארעיים כאום-אל-עאלק וביתניה עלית. ארנסט שם לעצמו מטרה לחבור לאותה קבוצת הצעירים אשר חלמה להקים חווה חקלאית במורדות הרי פורייה הצופים לכנרת.

עם קבלת דרכונו החלים ארנסט-נתן ויצא ארצה בעקבות הקבוצה. ב-24 בינואר 1920 הגיע ליפו. תל אביב היתה בעיניו המקום היפה בעולם, וכך כתב להוריו: "הכל פורח והאוויר מבושם ומשכר. האנשים!!! כולם נפלאים. לא שומעים כאן אלא עברית. הילדים, הבנאים ואפילו עובדי הבנק, תארו לעצמכם, דוברים עברית. גרתי במלון נפלא, האוכל טעים אבל יקר מאד. ארוחת בוקר – 15 גרוש".

והמשיך וכתב: "רגשות של בוז עמוקים ממלאים את לבי בהיזכרי בבורגנים השוטים היושבים ללא תכלית או מטרה באירופה המאוסה… מצחיק אותי, אבא, שאתה מזכיר דברים כמו בגרות ולימודים. אתה כנראה לא מבין היכן בנך נמצא ועבור מה… אין חשיבות לשום דבר מלבד החקלאות… אני שולט היטב בעברית ומתחיל להתעניין בערבית… אך כמה אני מרחם על כולכם היושבים וחיים ולא יודעים לשם מה…".

לאחר שלושה ימי ביקורת ומעקב אצל פקיד הבריאות הממשלתי הופנה נתן על-ידי לשכת העבודה, לבקשתו, לביתניה תחתית שנוסדה עוד לפני המלחמה. בהמשך הוא עבר לביתניה עילית. שם, במספר אוהלים, ישבה חבורת 'השומרים הצעירים': 26 נערים ונערות מגליציה, חסרי ניסיון, שביקשו לעצב אדם חדש בחברה חדשה, נקייה יותר, אידאית יותר, בארץ חדשה. קבוצת ביתניה עילית האמינה במימוש עצמי המתגבר על מגבלות ההיסטוריה והמציאות.

בין חברי הקבוצה היו גם מאיר יערי, הזקן שבחבורה שהתקרב לגיל 24, דוד (דולק) הורביץ ובראשם עמד הצעיר אריה אלואיל. "יהודקה יערי היה שר. עשו הצגות. היו גם ציירים, מוסיקאים, רקדו הרבה". חברי הקבוצה שתלו זיתים בצלעי ההר, שיכורים מכתבי פרויד וניטשה, ללא כל ניסיון מעשי, ללא גג, לבוש ומזון. הם דגלו במין בלתי מדוכא ואקטיביזם פוליטי וחיו ברוח הרומנטיקה של המזרח. האווירה במחנה היתה מתוחה. הלחצים היו נוראיים. חיי הפרט היו נתונים לחודרנות תקיפה ותובענות שגבלה במציצנות, והכל בשם ה"ביחד".

הסיפור של ביתניה עילית הפך למיתוס מכונן של תנועת 'השומר הצעיר' ואף בא לידי ביטוי במחזה של יהושע סובול "ליל העשרים".

בפברואר אותה שנה, כתב נתן להוריו: "הורים יקרים… ובכן, אני מאושר, מאושר! אינכם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה… ביתניה – מקסימה. ההתיישבות ליד כנרת, ליד דגניה. הכל מלא דקלים והדרים. ההרים מסביבנו והאגם הכחול ממולנו. ברקע – הר החרמון המושלג, שהוא גבוה מהרי האלפים… שיניתי את שמי לנתן אכר, אנא כיתבו לפי שם זה בלבד. שלכם, ארנסט".

ארנסט-נתן, ידיו מיובלות מעבודת השדה, שמר על קשר מכתבים עם הוריו ושתי אחיותיו, טרודה וגרטה, והצהיר כי מצא את דרכו הנכונה בחיים: "צף באושר: מצב בריאותי טוב, שמנתי בפניי, והאקלים משפיע עלי לטובה".

הוא חלה ואושפז בבית-החולים בצפת: "בית החולים מודרני ונקי. הרופאים נפלאים ומצאתי ספרים כתובים גרמנית. חזרתי לקרוא". הוא המשיך להטיף בקנאות נגד כל חריגה מהקו הנוקשה שהתגבש בין פועלי ביתניה: "אין חשיבות לשום דבר מלבד עבודה וחקלאות". כשהבריא נתן הוא יצא לחפש עבודה בראש פינה, ולעמק הירדן כבר לא חזר בשל התנאים הקשים והקדחת. "האכר המאושר", ארנסט, המשיך לחלות, וללא בית וללא פתרון – הדרך החדשה שבה ביקש ללכת נחסמה.

ב-3 בדצמבר 1920, נשמעה ירייה באמצע הלילה אשר הריצה את שומרי ביתניה לכיוון הגדר הצפונית של חצר החווה. גופתו של נתן אכר הייתה מוטלת שם. נתן אכר שם קץ לחייו והוא בן 19 שנים בלבד. ליד גופתו נמצא האקדח ושברי משפטים שכתב:

"…מאז היותי חי קשה לי לשאת את הניגוד בין רצון לביצוע… רק היום אחרי שנים של התלבטויות… אני חש די חזק לבצע את המעשה… אתם לא ידעתם ולא חששתם דבר, כי הייתי סגור מפניכם. נסתר. אל תתאבלו. היה צריך להתאבל עלי בהיותי חי… כעת אהיה מאושר… כולם בגדו בדרך… הוליכוני שולל… איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה… אל תבכו ואל תתייסרו בגללי, להיפך, צחקו… הייתי קורבן של כוחות הקפיטל המסואבים… לאהבה ולטוהר אין עוד מקום… איני רואה טעם…".

ארנסט פולאק לא נקבר בשמו המקורי אלא בשם שאימץ לעצמו עם עלייתו ארצה: 'נתן אכר'. את מצבתו צייר אריה אלואיל, חבר ביתניה עילית ולימים ממייסדי מוזיאון תל-אביב.

גרטה, אחותו של נתן, עלתה ארצה והיא סבתו של הטייס, החידונאי והאמן דן חמיצר. בשנת 1981 חקר דן חמיצר את הפרשה והגיע למסקנה מרחיקת לכת שהקבוצה לא היתה אלא כת (שטן) שבראשה עמד מאיר יערי. קורות חבריה היו מוזרים: דב ירה בראשו בגלל אהבתו לשרה, אחד יצא מדעתו ואחר הפך טבעוני קיצוני. זה נגלה לו אלוהים והלך לישיבה במאה-שערים וחברו היה לקומוניסט וירד לרוסיה.

תודות לעורכת: כרמית אביבי