ראובן לרר

ראובן לרר – האיש שייסד עיר
בצד ההתיישבות של קבוצות שונות מהעלייה הראשונה, הגיעו ארצה גם משפחות ובודדים שהתיישבו בצד ישובים או במקומות נידחים. על משפחה שכזו נספר הפעם – משפחת לרר והעומד בראשה ראובן.

כשנולד ראובן לרר בשנת 1832 היה שם המשפחה שלו 'פצ'ורניק'. הוא נולד למשפחה יהודית חסידית בגליציה. בעודו ילד, כשנשקפה סכנה לחיי היהודים, העבירו אותו הוריו למשפחה גרמנית בשם 'לֶרֶר' על מנת להבטיח את שלומו, ולימים, כאות תודה, הוא קיבל על עצמו את שם משפחתם.

לרר היה בחור חרוץ ותוך זמן קצר רכש אחוזה גדולה באודסה וניהל אותה בהצלחה. הוא היה לאיש עשיר בעל אחוזה ברוסיה הצארית. יהודי חסיד עם זקן ופאות, מאוהדי חב"ד, אך גם מתומכי 'חובבי ציון'.

כשכבר היה נשוי לפייגה (רבקה) והיה אב לילדים, פגש את גוסטב רייסלר, גרמני שהתיישב באזור מוכה ביצות וקדחת בארץ הקודש הנקרא 'ואדי חנין' (עמק השושנים), אך נכשל במאמציו להרוויח מהאחוזה שלו. רייסלר רצה להיפטר מאחוזתו הכושלת, ונסע לאודסה, שם היו לו מכרים ושם פגש את ראובן לרר. רייסלר סיפר ללרר אודות האחוזה הנמצאת "בסמוך לירושלים", ולרר התלהב. מאוחר יותר תיאר פגישה זו: "פתאום הרגשתי כאילו יד נעלמה מחזיקה בראשי ולוקחת אותי לארץ חלומותיי, לירושלים. לא היה לי ספק מה עליי לעשות". בו במקום חתם לרר על חוזה חליפין – האחוזה הטובה והגדולה ברוסיה, תמורת האחוזה הקטנה והכושלת בוואדי חנין. מאוחר יותר התברר שהייתה סמוכה לגדרה ולרחובות ולא לירושלים. אשתו, פייגה, הייתה עסוקה בטיפול באביה הערירי וסירבה להצטרף לבעלה. כך הגיע לרר רק עם בנו משה, ומצא במקום אחוזה מוזנחת בה התגורר רק עבד סודני שהיה שייך לגוסטב רייסלר.

החלום עדיין בער בראובן ובדיוק כמו דון קישוט הוא נצמד לחלום והחליט להפוך את האחוזה העלובה לאחוזה פורחת. בשנת 1882 ערכו ראובן, משה והעבד שיפוצים בבית, ולאחר מכן חזר ראובן לרוסיה על מנת להביא את רעייתו פייגה. היא עדיין סירבה לבוא ולהשאיר את אביה, וחששה לסכן את התינוקות. ראובן לקח אותה אל הרב שלמה זלמן שניאורסון ושאל: איזו מצווה מן השתיים חשובה יותר: מצוות כיבוד אב או מצוות יישוב ארץ ישראל? הרבי קבע כי שתי המצוות חשובות כאחת, אך נתן את ברכת הדרך. ראובן רכש כלים, זרעים, בהמות וכל הדרוש, והזוג והכבודה כולה נסעו שוב לוואדי חנין להתחיל במלאכה. למרבה הצער עד מהרה הפסידו את כל כספם עד לפרוטה האחרונה ונאלצו ללוות כספים מן הברון רוטשילד.

במשך ארבע שנים גרה משפחת לרר לבדה, בודדה בנחלה ומסביבה ישובים ערבים, ללא רופא, אספקה או עזרה, מנותקים בחורף וקודחים מקדחת. אף על פי כן, הם המשיכו בשיפוצים ונטעו פרדס חדש. בכך הפך ראובן לרר לפרדסן היהודי הראשון במושבות יהודה.

מספרים כי באחד מלילות חמישי נסעו ראובן ובנו משה להביא אספקה מיפו. המקומיים לא היו מוכנים למכור להם סחורה בהקפה, ולכן הם נאלצו לחזור בידיים ריקות. למשפחה לא היה קמח לאפיית חלות לשבת, אך באמצע הלילה נשמעה דפיקה בדלת וראובן הלך לבדוק מי הגיע. בפותחו את הדלת נפל פנימה שק מלא בזרעי חיטה. מיד קמו פייגה אשתו והילדים והחלו לטחון את זרעי החיטה ולאפות חלות לשבת.


בשנים הראשונות לישיבתם במקום אירחה משפחת לרר בביתה את בני משפחת בלאנדספלד, גרמנים טמפלרים מבית-לחם שעסקו בגידול דבורים נודדות. הטמפלרים התוודעו לעוניה של משפחת לרר, והציעו להם ללמוד את מלאכת הכוורנות. כך למדו ראובן ובנו משה את מלאכת גידול הדבורים בכוורות מודרניות עשויות עץ, המיועדות לסגנון כוורנות נוודי. הן ניתנות לפירוק והעברה בקלות על גבי בהמות ממקום למקום על מנת לקרבן לפרחי העונה המתאימים ליצור דבש – לראשונה עוסקים יהודים במלאכת הכוורנות.

אל משפחת לרר מצטרפת משפחת בוקסר: שרה, אחותו של ראובן ובעלה אהרון בוקסר, והם מקבלים מראובן בית לגור בו. משפחת לרר הייתה משפחה דתית, וראובן רוצה להקים "חדר" לילדיו ולהתפלל במניין. בניגוד גמור לחוק התורכי ותוך סיכון ניכר, הוא מפרסם בנמל יפו 'קול קורא' המזמין יהודים לרכוש חלקות אדמה ב'נחלת ראובן' במחיר נמוך ממקומות אחרים. אחד לאחד התקבצו אנשי "המניין הראשון" בין השנים 1887-1891: גולדה מילוסלבסקי, שלמה יפה, אברהם ילובסקי, אהרון אייזנברג, יוסף פלדמן, צבי הוכברג, שמואל הוכברג, שלמה פצ'ורניק ומיכאל הלפרן (עליו כבר סיפרתי כאן). בתחילה הם יושבים בנחלתו של ראובן, במרתף ובאורווה שהוסבה למגורים. תייר שביקר במקום ב-1889 תיאר את האחוזה כך: "ואדי חנין… המושבה שם קטנה… איכריה הם רק אחד-עשר במספר".

ב-1890 החליטו משפחות אייזנברג והוכברג לצאת מנחלתו של לרר ולבנות את "הבית המשותף" על הדרך המובילה לנבי רובין הסמוך. הבית נבנה כבית אבן בעל ארבעה חדרים, וחדר אחד הוקדש לצרכי ציבור: הוא היה לבית כנסת, בית ספר ובית ועד המושבה. בחצר עמד עץ תות עתיק יומין שבצלו התכנסו אנשי המושבה.

"הבית המשותף" הפך למקום התכנסות למנהיגי היישוב באותן שנים וכינוהו "שוויץ החופשית". משום החופש והיוזמה הפרטית שאפיינו את חיי המקום, הגיעו לכאן הגיעו בעלי השאיפות להגשים את חלום ההתיישבות העצמאית והבלתי תלויה. פה דנו בתוכניות ויוזמות יישוביות חשובות, והמקום הפך במהרה למרכז הבלתי מוכתר של היישוב בארץ.יהושוע ברזילי, מעסקני 'חובבי ציון', שנשלח ארצה בשנות ה-80 של המאה ה-19, כתב בעיתון "השילוח" שבכל אימת שרצה קצת שקט מן "הספקולציה המגונה באדמה" שאפיינה את השנים 1890-1891 הוא היה מגיע לוואדי חנין: "לא מצאתי לי אז פינה אחת טהורה במובן הרוחני מוואדי חנין… היו שם אז לילות של אספות ו'מיטינגים', שהיינו בהם ערים כל הלילה… הרבה רעיונות חשובים שקרמו עור וגידים אחר-כך היו תוצאות של אספות אלה".

ב"הבית המשותף" החליטו על ייסוד רחובות וקניית אדמות חדרה על ידי יהושע חנקין. כאן גם הוקמה הקרן הקרויה "כרם חיסכון": אהרן אייזנברג טען כי רק על ידי חסכון יוכל עם לבנות את ארצו והטיף לרעיון החיסכון באמצעות קניית קרקע בהווה על מנת שתשמש ביטחון ומשען לעת זקנה, והוא קנה מראובן לרר 300 דונם בהקפה. שם גם הוחלט על "אוטונומיית ואדי חנין" שנמשכה כעשר שנים. האוטונומיה – עצמאות מנהלית מהשלטון הטורקי. לפיכך כתבו את "ספר העדות והמקנה" לרישום הנכסים אשר החליף את משרדי הטאבו הממשלתי.

בשנת 1890 רכש מיכאל הלפרן 170 דונם מאדמות ראובן לרר במטרה להקים במקום "מושבת פועלים שכירי יום" ראשונה בארץ, על מנת לבנות בה את ביתו ומרכז פעילות ברוח עקרונותיו הסוציאליסטיים אשר הגדירו: "בית הפרולטריון חובב ציון" ובו 'אגף האינוולידים' לשיקום נפגעי לוחמי 'מחנה יהודה' שגייס. במחנה זה היו פלוגות רוכבים להגנת ההתיישבות בארץ האבות ההיסטורית. כל זאת בימי השלטון התורכי העוין שרדף את ההתיישבות החדשה בארץ.
המטרה המרכזית בהקמת "מושבת הפועלים" באה לידי ביטוי בתקנונה: "והיה כי ייחלש הפועל מסיבת בריאות או זקנה ולא יוכל להמשיך לעבוד כשכיר לפרנסתו, יצטרף למושבת הפועלים, יקבל בה בית קטן וחלקת כרם ובה יעבוד לפרנסתו עד בוא יומו". היה זה רעיון מקורי לנושא הגמלאות. בתאריך כ"א טבת תרנ"א (1891) חגגו התושבים את ה"שמחה המשולשת": חנוכת "הבית המשותף", חגיגת הברית של בן כרמי, בנו בכורו של אהרון אייזנברג, והנחת אבן הפינה לבית הלפרן ו"מושבת הפועלים". בתוך ההתלהבות וההתרגשות פרץ אל מרכז החגיגה פרש אביר, הוא מיכאל הלפרן, בראש פרשיו ניתר עם סוסו מעל המדורה, שלף את חרבו, הכה על ימינו ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בעוד דמו ניגר והקהל מריע, הניף דגל לבן שלאורכו ומצדיו יורדים שני פסים בכחול ובמרכזו מגן דוד כחול ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים: "נס ציונה". לראשונה, לאחר אלפיים שנות גלות, הונף דגל עברי לקול תרועות הקהל: "יחי הדגל העברי".לימים אומץ הדגל ע"י הקונגרס היהודי הציוני שהתכנס בבאזל ב-1897 כדגל הלאומי של הסתדרות הציונית והישוב בארץ. מאוחר יותר אומץ בידי מדינת ישראל כדגלה הלאומי. המילים "נס ציונה" נשרו מהדגל והפכו לשם המושבה בה הונף. מקור השם בירמיהו ד', ו': "שְׂאוּ-נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל-תַּעֲמֹדוּ".

בשנים 1903-1902 רכשו מנהיגי 'הסתדרות הפועלים עובדי האדמה בארץ ישראל' 840 דונם. חלק מהאדמות נקנו ע"י פועלים מוואדי חנין שהחליטו להקים את 'אגודת תל אביב'. כן, השם הזה היה קודם לעיר באותה שם. האגודה נשאה על דגלה את עיקרון השיתוף ומטרתה הייתה לבנות יחד את הבתים ברחוב, לבסס את עיבוד חלקותיהם על עזרה הדדית ולגדל טבק במשותף. למעשה הייתה זו התארגנות ראשונה בארץ ברוח עקרונות המושב.
רכישת קרקעות רחוב תל אביב וגבעת האהבה חיברו את שתי המושבות "וואדי חנין" בדרום ו"נס ציונה" בצפון שהתאחדו תחת השם "נס ציונה". הפועלים, שהפכו לאיכרים, בנו ברחוב תל אביב את בתיהם, וב-1907 – את הבית הציבורי הראשון במושבה, כך הוקמה נס ציונה. במה שהתחיל כקבוצת חלוצים שעברה את כל הקשיים ביחד ובראשה איש עקשן אחד שהניע את הקבוצה כולה, הפכה המושבה במרוצת השנים לעיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *