קלעת נמרוד בניאס

שם: קלעת נמרוד בניאס  אורך :65 ק"מ. אזור:גולן חרמון  אתרים: כוכב הירדן,סוסיתה,בית כנסת עתיק בנחל סמך,גלגל רפאים,אלג'ובה אלכבירה,מצודת נמרוד , בניאס,מצודת כ"ח,מבצר יחיעם,דור,מוזיאון המזגגה עונה: כל השנה. מנחתים מומלצים: מנחת החולה  מירשה: יש צורך.

תיאור המסלול:

מבצר נמרוד

"הגענו אל מרגלות הר גבוה ובודד שבפסגתו עומד מבצר בניאס המתפורר שהוא כנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם. אורכו כאלף רגל ורוחבו מאתיים, בנוי כולו אבנים סימטריות וענקיות. הצריחים והבסטיונים [מגדלי שמירה] הכבירים גובהם הנוכחי למעלה משלושים רגל, ובעבר הגיעו לשישים. מגדליו ההרוסים מתנשאים על פסגת ההר מעל חורשת עצי אלון וזית עתיקים וססגוניים להפליא. המבצר כה עתיק עד כי אין איש יודע אימתי נבנה ובידי מי".

כך תיאר בשנת 1867 הסופר סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר בשם העט שלו 'מארק טוויין', את מבצר נמרוד בספרו 'מסע תענוגות לארץ הקודש'. ספר זה מתאר חלק ממסעותיו וכרגיל שופע בהומור הציני המאפיין את הסופר שכתב, בין היתר, את 'הרפתקאות טום סוייר', 'הרפתקאותיו של האקלברי פין' ו'בן המלך והעני'.

אודות "תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם" נעסוק במאמר זה.
Namrod
מצודת נמרוד: אָיוּבִּים וממלוכים

מבצר נמרוד הוא אחד המבצרים הבודדים שנשתמרו היטב עד ימינו, ואין ספק כי הוא עדיין מרשים בעוצמתו. במקורות מוסלמיים ונוצריים רבים מן התקופה הצלבנית והממלוכית מכונה המקום בשם 'קלעת א-צובייבה' – 'מצודת המצוק'. המבצר שלט על נתיב ראשי מהעיר צור, השוכנת לחוף הים התיכון, דרך צפון בקעת החולה והבניאס, אל דמשק.

המבצר נבנה על ידי האָיוּבִּים במאה ה-13 על מנת להגן על דמשק מפלישה צלבנית. הוא הורחב על ידי הממלוכים באותה מאה.

ראשית, הבהרה אודות קבוצות אלו:

האָיוּבִּים: אביו של צלאח א-דין נקרא אָיוּבּ ועל שמו נקראו יורשיו אָיוּבִּים. צלאח א-דין לא הניח אחריו יורשים ואת השלטון בממלכתו תפס אחיו, הסולטאן אל-מלכ אל-עדאל. הממלכה חולקה בין בניו והם שלטו בה זמן קצר עד שנכבשה בידי הממלוכים.

הממלוכים: (בעברית: 'משועבדים') היו נערים צעירים שנרכשו בידי שליטי מצרים המוסלמיים לשמש כעבדים. במצרים הוכשרו הנערים לשירות צבאי באימונים מפרכים ולאחר מכן התאסלמו ושוחררו מעבדותם. במשך שנים רבות היוו את עמוד השדרה של הצבא המוסלמי. בשנת 1250 תפסו הממלוכים את השלטון והכתירו את מנהיגם לסולטאן. במהרה השתלטו על כל עמדות המפתח הצבאיות והאזרחיות והנהיגו מדינה מאורגנת וחזקה שהחזיקה מעמד עד הכיבוש העות'מאני.

בשנת 1126 נמסרה העיר בניאס לידי קבוצה מוסלמית-שיעית קיצונית שכונתה בשם 'חשישים'. טעות נפוצה היא שמקור השם 'חשישיון' מהמילה חשיש, כלומר מעשני חשיש, ככינוי גנאי שהוצמד לקבוצה על ידי מתנגדיה. הכינוי 'חשישיה' במקורות המוסלמים משמש ככינוי גנאי כללי, ללא קשר לחשיש. הקבוצה נתפסה באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם. עם הזמן המקור נשכח וכל שנותר היא המילה Assassin, שהפכה באירופה לכינוי למתנקש מקצועי.

על-פי התיעוד הערבי, ה'חשישים' בנו מעל לעיר בניאס את 'מצודת בניאס' לשם הגנה על העיר. ממצאים דלים מן המאה ה-12 הביאו את החוקרים לידי מסקנה שבתקופה הצלבנית לא היתה עוד מצודה במקום.

בקרב קריני חיטין (1187) ולאחריו, איבדו הצלבנים את אחיזתם במרבית שטחה של ארץ ישראל. צלאח א-דין, שעמד בראש הצבא האיובי במאבקו נגד הצלבנים, תפס את השלטון על מרבית ארץ ישראל. הוא ויורשיו הרסו בשיטתיות את המבצרים שנפלו לידיהם. הצלבנים ניסו אמנם לשוב ולכבוש את הארץ במסעי צלב נוספים, אך עלה בידם להשתלט רק על מישור החוף והגליל.

בשנת 1196, שנת מותו של צלאח א-דין, חולק השלטון באזור בין בניו של אל-מלכ אל-עדאל, כאשר השלטון במצרים הופקד בידי האח אל-כאמל ואילו השלטון בדמשק בידי האח אל-מעט'ם. אולם, כ-20 שנה מאוחר יותר, לאחר מות האב אל-מלכ אל-עדאל פרצה מריבה בין האחים. התככים בינם הם אלו אשר הביאו לבניית המבצר בעזרת סיוע חוץ. בשנת 1227 הגיע צבאו של הקיסר הגרמני פרידריך השני לארץ ישראל. הסולטן אל-כמאל הסיתו לצאת נגד אחיו (אל-מעט'ם) ואף העניק לו את ירושלים. אל מעט'ם, שחשש כי הצלבנים עומדים לעלות על דמשק ולכובשה, יזם את בניית המבצר בשנת 1227 על מנת להגן על הדרך המובילה על דמשק, וזאת בעזרת אחיו הצעיר אל-עזיז עות'מאן. המבצר נבנה תחת לחץ זמן, דבר שבא לידי ביטוי באיכות הבנייה. לאחר כעשר שנים, בשנת 1240, הרחיב בנו של אל-עזיז עות'מאן את החומות הצרות.

בשנת 1260 פלשו המונגולים לסוריה ולארץ ישראל. האיובים, שהיו מפולגים וחלשים מבחינה צבאית, לא יכלו לעמוד בפניהם והסגירו לידיהם את מבצריהם, בהם גם את מבצר נמרוד. נראה כי המבצר נמסר ללא קרב, שכן מרבית המבנים שבנו האיובים לא נפגעו.

שליטתם של המונגולים בסוריה הייתה קצרת ימים. בראשית ספטמבר 1260, בסמוך למעיין חרוד שבעמק יזרעאל, הביסו הממלוכים את המונגולים. חודש לאחר מכן מינה את עצמו האמיר בַּיְבַּרְס לסולטאן, לאחר שרצח את הסולטאן הקודם. מאז ועד למותו בשנת 1277 הרחיב ביברס את ממלכתו, תוך מאבק מתמיד בצלבנים והקטנת ממלכתם. מבצר נמרוד הוענק על ידי ביברס לאמיר בדר אל-דין ביליכ אלח'זנדאר, שהיה הממלוכ האישי של ביברס ושימש כ"משנה לסולטאן".

בשיטת המנהל הממלוכית היה נהוג להעניק אחוזות ומבצרים למפקדי הצבא. שלא כמו באירופה של ימי הביניים, המשיכו בעלי האחוזות האמידים לשבת בערים הגדולות והסתפקו באיסוף המס מאחוזותיהם. כדי למנוע ריכוז כוח רב בידיהם, החליפו השליטים מידי מספר שנים את האחוזות שבבעלות האמידים.

בתקופת שלטונו של ביברס התבצעו במבצר עבודות שיקום בקנה מידה רחב. שלא כבימי האיובים, לא בוצעו העבודות תחת לחץ זמן. נוסף על כך, עמדו לרשות הבונים משאבי הממלכה הגדולה וניתן לראות כי הם לא חסכו באמצעים. איכות בנייתם של המגדלים מימי ביברס גבוהה בהרבה מזו של בניית האיובים. הקירות כולם בנויים אבני גזית מסותתות היטב וכך גם קמרונות המגדלים. החידוש בארכיטקטורה של הביצורים שהונהגה בימי ביברס ניכר במגדלים העגולים למחצה. למגדל עגול יתרון בהגנה על המבצר מכיוון שהוא מבטל "שטחים מתים" הנוצרים בפינות המגדלים הרבועים.

עם כניעת הצלבנים וגירושם הסופי מהארץ בשלהי המאה ה-13 ירדה קרנו של המבצר. במאה ה-15 שימש המבצר בית סוהר למורדים ולאחר מכן ננטש. מאז שכנו לעתים בין חורבותיו רועי צאן ועדרים

יתוש ויתושה בלי בושה

כיום נקרא המבצר על שם הגיבור התנ"כי נמרוד. שם זה ניתן לו על ידי הדרוזים שהגיעו לאזור זה לפני כ-150 שנה. היות והדרוזים לא ידעו למי שייך המבצר העצום ומי בנה אותו, החליטו להעניק לו את שמו של נמרוד, אחד מגיבורי האסלאם. על פי המסורת הערבית, נמרוד היה ננו של נוח, גיבור מקראי וצייד מעולה המוזכר במקרא כ"גיבור ציד" (בראשית, י', ח'-ט'). לנמרוד מיוחסות בניית ערים ומבצרים ברחבי המזרח הקדום, ובין היתר גם בניית מגדל בבל. על פי אחת האגדות שימש המבצר כארמונו.

אגדה אחרת העוסקת בנמרוד הצייד מספרת כי אללה הענישו והחדיר יתוש לראשו אשר העביר אותו על דעתו. פשעו של נמרוד היה התרברבותו על כך שהוא יכול לגבור על כל החיות, ובקלות רבה ניצח אריה, נמר וחזיר בר שנשלחו להילחם בו. התכנסו כל החיות לאסיפת חירום. הציע היתוש שיטילו עליו להכניע את נמרוד. צחקו עליו כל החיות ואמרו: "אם האריה, הנמר וחזיר הבר נכנעו, אתה הקטן תצליח?" אך היתוש התעקש ודרש להילחם.

גייס היתוש את זוגתו היתושה וביחד חדרו דרך האוזניים אל ראשו של נמרוד והתמקמו בתוך ראשו. 40 יום ו-40 לילה זמזמו היתושים בראשו של נמרוד ולא נתנו לו מנוחה. הצייד דחף ענפים דקים לאוזניו והטיח את ראשו בסלעים בניסיון להוציא את היתושים מראשו, אך הם לא ויתרו. לבסוף השתגע נמרוד וביקש מאחד משומריו שיכרות את ראשו. השומר עשה כמצוותו והראש שורץ היתושים הושלך מהמבצר לעמק החולה. יש הטוענים כי זו הסיבה ליתושים ולקדחת שהיו בעמק.

שמו הערבי של המקום הוא קַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה (מצודת המצוק). שם זה מזכיר ציון סתום במקרא, בעת מפקד בני ישראל בתקופת דוד המלך: "וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן, וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן" (שמואל ב', כ"ד, ו'), ורומז לאפשרות ששמו הקדום של האתר היה "סביב".
Namrod1נמרוד: צדיק או רשע?

הפעם הראשונה בה נחשפתי לבעייתיות השם נמרוד ביהדות היתה כשלחברי, טיטו, נולד בן. הבן הובא לברית, וכאשר שאל המוהל את האב "ושמו בישראל…?" ענה טיטו: "נמרוד". אז לקח המוהל את טיטו הצידה לשיחה. מאוחר יותר הסביר לי חברי כי הרב ניסה לשכנע אותו לבחור בשם אחר.

מבין שבעים הצאצאים של נח המפורטים בפרק י' של ספר בראשית, התורה הרגישה צורך להרחיב את הדיבור על נמרוד בלבד: "ו וּבְנֵי חָם: כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ: סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא, וּבְנֵי רַעְמָה: שְׁבָא וּדְדָן. ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה, עַל כֵּן יֵאָמַר: 'כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה'. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ: בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר, וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח, הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה".

מהכתוב משתמע שנמרוד היה דווקא צדיק שהיה צד את החיות להעלותן על המזבח כעולה "לִפְנֵי יְהוָה". אם כן, מניין השתרשה האמונה שנמרוד היה רשע? מספר סיבות גרמו למוניטין המפוקפק של נמרוד.

א. שמו

ניתן להציע מספר אפשרויות למקור השם 'נמרוד', המצביע על מרידה. קשה להניח שהוריו העניקו לו שם זה. יש לשער ששם זה הוא כינוי שניתן לו על ידי בני דורו בשל התנהגותו המרדנית. אפשרות אחרת היא שנמרוד בחר בכינוי זה בעצמו כעין הצהרת אידיאולוגיה. השם 'נמרוד' מתיישב יותר עם הגישה האחרונה, שכן אם כינוהו אחרים בשם זה היו נוקבים בשם 'ימרוד', 'מורד', או 'המריד', במקום 'נמרוד', הנאמר בגוף ראשון.

ייתכן שבתור המלך הראשון בעולם היה זה נמרוד שקבע את התקדים, שאומץ על ידי שושלות רבות אחריו, בהן המלך בוחר לעצמו שם-כינוי כגון פרעה, אבימלך ובן הדד. רמז לכך כי המדובר בכינוי הוא ששמו של נמרוד אינו מופיע ברשימת בני כוש: "וּבְנֵי כוּשׁ: סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא, וּבְנֵי רַעְמָה: שְׁבָא וּדְדָן" (בראשית, י', ז'). הגענו לרשימת הדור הבא (בני רעמה) ואין זכר לנמרוד! רק בפסוק הבא כתוב "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ". יתכן ששמו המקורי מופיע ברשימה ו'נמרוד' הוא כינויו של אחד מהם.

האווירה החינוכית שקלט נמרוד בבית בו גדל תואמת להצהרת מרדנות זו: בית כוש בן חם, הענף המקולל והחצוף שבבני נח.

ב. מיקומו ותקופתו

נמרוד בן כוש בן חם היה דור שני לאחר המבול. על בני דורו נאמר :"מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (בראשית, י', ה').

נמרוד היה כבר בשיא כוחו כשנולד פלג, שקיבל את שמו על שום "כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (כ"ה) – הכוונה לימי אביו. כלומר מבחינת הגיל, נמרוד הגיע לגיל ההנהגה בתקופת מגדל בבל, דור הפלגה.

והיכן התגורר נמרוד? "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר" (י'). כאמור, באותה תקופה מסופר על דור הפלגה: "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם… וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם… עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית, י"א, ב'-ט'). כמלך בבל באותו דור, דורשים חז"ל כי הוא היה היוזם של אותו מבצע (פרקי דרבי אליעזר, פי"א).

ג. עיסוקיו

  1. גיבור צייד

אם שמו, תקופתו ומיקומו של נמרוד מרמזים לנו על אישיותו הלא סימפטית, הרי מעשיו ועיסוקיו מבהירים זאת שבעתיים: "הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה" (בראשית, י', ט'). חשוב להעמיד פסוק זה בהקשרו. מדובר על שני דורות בלבד לאחר המבול. סבא-רבא נח, ויתכן גם סבא חם, עדיין בחיים. הם ודאי סיפרו לנכדים שההיתר לאכילת בשר, שניתן זה עתה (בראשית, ט', ב'-ד'), ניתן בדיעבד, נגד רצונו המקורי של ה'. הקב"ה ויתר ליצרי האדם שתאווה נפשו לאכול בשר, אך מיהו נמרוד שיתפאר בתדירות ובפרסום רב במקצוע מביש ואכזרי זה? בתקופתו כבר בויתו הכבשים לבשר, ועל כן לא היה צורך קיומי בציד. הציד נועד לשם ה"ספורט" בלבד, ביודעין שהמוסר האלוהי סולד מהדבר.

מבין כל גיבורי התנ"ך, היחידים המזוהים כציידים הם נמרוד ועשיו. מין שמצא את מינו.

  1. מלך

בנוסף למקצוע הצייד, המציא נמרוד מושג נוסף: "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ" (בראשית, י', ח'), ופירשו בעלי הפשט שהוא המציא את מושג המלוכה – למשול בשררה. "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר" (י').

נעמיד המצאה זו בהקשרה ההיסטורי. מתוך עזות מצח, ממציא נמרוד "יש מאין" את מושג השלטון והשררה וניצול אחרים. מדובר על שני דורות בלבד לאחר המבול, בעת שתושבי העולם הנשלטים הם בני-דודיו! מספרם אינו כה רב עד כדי כך שיש צורך להכריחם להתאחד במלוכה כדי להתגונן מפני אויב פולש. הרי כל העולם הינו חלק מאותה החמולה. מי בכלל זקוק למלך?

העולם הקדום היה בעל מבנה פטריארכלי. מסיבות טבעיות העמידו את זקני המשפחה בראש החמולה, ועל פיהם יישק כל דבר. והנה, קם הצעיר מבין כל בני השבט (הכולל גם את אביו, דודיו, סבו, וסבא רבא נח) ותופש את השררה מהזקנים. לא בזכות זקנותו או חכמתו, אלא בכוח זרועו: "הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ… וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל…" (ח'-י'). המצאת השררה מעידה על אופיו של נמרוד.

המצאת המלכות על ידי נמרוד מעידה אפוא על מרד כלפי ה', על חוסר מוסריות כלפי בני אדם ועל חוסר כבוד כלפי זקניו וקרוביו.

  1. בונה

בנוסף לציד ומלכות, העיסוק השלישי של נמרוד היה בניית עיירות: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח–הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה" (בראשית, י', י'-י"ב).

נראה שיוזמתו של נמרוד לבניית העיר והמגדל שלאחר מכן נקראו בבל, נמשכה בתנופת בנייה של הערים המצוינות בפסוק. מדוע בעולם קטן, של כמה עשרות בני דודים, יש לבנות שמונה עיירות?

ולגבי החבר שלי – לא, הוא לא שינה את שם הבן.

Banias

בניאס

מעיין בניאס בוקע למרגלות החרמון, ומימיו זורמים בעוצמה רבה באפיק קניוני לאורך שלושה וחצי קילומטרים. בדרכו יוצר הנהר את מפל הבניאס: המפל העז והמרשים בישראל. לאחר זרימה של תשעה קילומטרים, נפגש נחל חרמון עם נחל דן והשניים מתמזגים לנהר הירדן. סמוך למעיין בניאס עולה שביל מדרגות רחב אל מערת בניאס. חמש הגומחות החצובות במצוק שליד המערה הן שריד ממקדשו של האל פאן, שמשמו נגזר גם שם המקום – 'פניאס', או 'פמיאס' (בפי הערבים: "בניאס" – חילוף נפוץ בין פ' ל-ב'). בחזית המערה נמצאים שרידי מקדש שבנה המלך הורדוס. יש היום וויכוח אם האוגוסטאום (מקדש לכבוד הקיסר) אותו מזכיר יוספוס נמצא אכן ליד מערת הבניאס, או כשלושה ק"מ משם בחורבת עומרית. ככל הנראה חורבת עומרית הינה המקום הנכון.

בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס צירפו הרומאים את אזור הבניאס לממלכת הורדוס. לאחר מותו ירש בנו פיליפוס את צפון הארץ ושנתיים לפנה"ס יסד פיליפוס בקרבת המעיינות את בירת ממלכתו: קיסריה של פיליפוס, אם כי השם "פניאס" המשיך להיות שגור בפי כל. בקיסריה של פיליפוס התרחש אחד האירועים המשמעותיים ביותר בנצרות. ישו הגיע למקום ושאל את תלמידיו מה מספרות הבריות אודותיו. שמעון-פטרוס ענה לו: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, בֶּן-אֱלֹהִים חַיִּים!". ישו ענה לו: "אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר-יוֹנָה, כִּי לֹא בָּשָׂר וָדָם גִּלָּה לְךָ, אֶלָּא אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי, ט"ז, 15-17). פטרוס קיבל מישו במעמד זה את מפתחות מלכות השמים, ולמעשה את הבכורה. אירוע זה הפך את בניאס למוקד עלייה לרגל לנוצרים.

בתקופת בית שני ובימי המשנה והתלמוד התקיימו מספר תחומים מנהליים בין החרמון ובין הירמוך, ובהם פסיפס אוכלוסיות שכלל בני דתות ותרבויות שונות. בצפון הטרשי והמיוער שכן 'תחום פניאס' ששמו כשם בירתו: העיר פניאס, ובו חי שבט היְטוּרים. שבט זה, שמקורו ככל הנראה במדבריות ערב, היגר אי אז, בסביבות שנת 2000 לפנה"ס, התבסס בחרמון ובסביבותיו ואף הקים ממלכה עצמאית. במהלך התקופה הרומית השתייכה פניאס לפרובינקיה פיניקיה. בתקופה הרומית ועד לתקופה הביזנטית היו תושבים אלו פגאניים, ולאחר עליית הנצרות הם התנצרו בהדרגה.

Banias1

בלי פאניקה: מעט על פּ‏אן

הפולחן העיקרי במקום היה פולחנו של האל פּ‏אן.

לפי המיתולוגיה היוונית, היה האל פּ‏אן בנם של הרמס, בנו של זאוס אבי האלים, והנימפה היפה פנלופי (הנימפות היו יפיפיות טבע שנחשבו כמעט בדרגת "אלות"). אלא שהוא נולד כיצור מפחיד שחציו התחתון דמוי תיש וחלקו העליון בדמות אדם. לא רק אמו נבהלה כשהוא נולד, כי אם כל מי שראה את הייצור המפחיד נתקף בבהלה (ומכאן הכינוי 'פאניקה' להתקף של בהלה). בבגרותו החל פאן להיראות פחות ופחות בסביבת בני האדם, והסתובב בחיק הטבע, בעיקר ליד נחלים ומערות נסתרות – מקומות בהם נהגו להסתובב ה"נימפות". יפיפיות יער אלו היו חביבות במיוחד על פאן והוא חיפש ללא הרף את קרבתן. יום אחד בשוטטו על שפת הנחל פגש בסירינקס, נימפה יפיפייה שפאן חשק בה במיוחד. סירינקס החלה לברוח מפאן, והלה רדף אחריה. בצר לה זעקה סירינקס לזאוס שיעלים אותה ובכך יצילה מיד פאן. זאוס נענה לקריאתה של הנימפה היפה, והפכה לקנה הצומח לשפת הנחל. פאן המופתע שסרינקס הפכה לקנה ממש לנגד עיניו החליט שלעולם לא ייפרד עוד מסירינקס. הוא קטף את הקנה, חתכו לחתיכות בגדלים שונים ועשה מהם חליל רב-צלילים (הנקרא עד עצם היום הזה 'חליל פאן'). מאז ועד היום מנגן פאן בחלילו נעימות געגועים עצובות הנשמעות לעיתים בשעות בין הערביים בין קני הנחל.

מקומו של זאוס, ראש האלים היווני, לא נפקד מהבניאס, וקל להניח כי היו בתוך העיר מקדשים נוספים לאלים ולאלות אחרים. במהלך החפירות נחשפו פסלים וחלקי פסלים עשויי שיש ואבן גיר שניצבו במקדשים ובחצרותיהם. במקום התגלו פסליהם של אתנה (אלת החכמה והמלחמה), אפרודיטה (אלת האהבה והיופי), פסלי האלים הרה, דיוניסוס, נימפה, ארטמיס, הרמס וכן פסלונים קטנים של הרקלס, פאן או סטיר, חליל פאן, פסל בדמות ראשו של הקיסר קונסטנטינוס ופסלון של פרה.

האל פאן שכן במערה ממנה נבע מעיין גדול המשמש כאחד ממקורות הירדן. למקום זה הגיעו התושבים המקומיים שקלטו לאמונתם את האל. המקום נקרא ביוונית פניאון – המקום של פאן, ועל שמו גם שם העיר פניאס. סמוך למערה הגדולה שבה נבע מעיין עשיר במים, באזור של נופי חורש סבוכים, חגגו מאמיני האל פאן בסעודות פולחניות של עזים וכבשים.

המקדש הראשון: לקיסרים או לאורקל?

על מדרגת סלע רחבה נחשפו שישה מבנים ומתחמים שזוהו כמקדשים.

המבנה הראשון, וכנראה גם הקדום מבין השישה, הכיל את פסלי המשפחה הקיסרית. בחלק האחורי היה ממוקם קודש קודשים מיוחד במינו: נקיק עמוק שהוביל אל מקור המעיין. ייתכן שהפולחן במקדש התבסס על השלכת קרבנות לנקיק והופעתם (או אי הופעתם) מחדש על פני המים. פולחן מעין זה נחשב כ'אורקל' – הגדת עתידות. באופן כללי, חלק מהותי מהדת הרומית-יוונית היה הגדת העתידות. בטרם כל מלחמה או החלטה חשובה הייתה התקיימה התייעצות עם מגיד עתידות.

יש סברה כי מבנה זה הוא ה'אוגוסטיאום': המקדש שבנה הורדוס לכבודו של אוגוסטוס, כפי שתיאר יוסף בן מתתיהו בכתביו: "ובאשר הוסיף הקיסר (אוגוסטוס) לתת להורדוס ארץ על גבולו בנה שם היכל לכבודו על יד מקורות הירדן, כולו שיש לבן. ושם המקום ההוא פניאס. שם מתרומם אחד מראשי ההרים לגובה אין חקר. ובצלע ההר מלמטה נפתח פי מערה מכוסה, ובקרב המערה כמראה נקרת צור תלולה השוקעת אל תהום עמוקה מאד, והיא מלאה מי מנוחות, וחוקרי עומק המים לא יכלו להגיע עד תחתית המצולה גם בחבל ארוך מאד. מירכתי המערה הפונים החוצה פורצים מעיינות ושם מוצא הירדן לדעת אחדים" (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים א', כ"א, ג').

המבנה הבא שנבנה היה 'חצר פאן', בה ניצב כנראה פסלו של פאן.

מעל החצר נחצבה גומחה נוספת, קטנה ומעוטרת, ומתחתיה נחקקה כתובת יוונית המוקדשת לנימפה 'אקו'. בגומחה זו ניצב פסלה של אקו בקרבה רבה לפסלו של פאן. אקו הייתה הנימפה אותה אהב פאן יותר מכל, ולכן היא נטרפה על ידי כלבו הקנאי. כל שנותר הוא הד קולה בלבד (ואכן בשפות אירופאיות רבות: הד = 'אקו').

מימין למערה המלאכותית נחצבה גומחה קטנה נוספת, מעוטרת גם היא, וגם בה כתובת יוונית: "ויקטור בן ליזימאכוס הקדיש כאן לפאן ולנימפות צלם באבן של הרמס" (הרמס הוא אביו של פאן, נכדו של זאוס, ראש האלים). ניכר שזיקת התורמים למשפחת האלים הייתה רבה. ויקטור הנזכר בכתובת היה, אם כן, מעריץ נלהב של פאן וכן של הנימפות ופולחנן. הוא וילדיו השקיעו כסף ותרמו גומחות מפוארות ופסלים למקדש האל האהוב עליהם.

ממזרח לחצר פאן נתגלו יסודותיו של מקדש. היה זה כנראה מקדש לכבוד זאוס, והמבנה הבא זוהה בתור 'מקדש קבר העזים הקדושות'. למבנה זה אין אח ורע בתרבות הפולחן הארץ ישראלית או בסביבתה הקרובה.

למרגלות מקדש קבר העזים הקדושות התגלה מבנה פולחני נוסף: 'מקדש העזים המרקדות'. מבנה זה נחקק על גבי מטבעות העיר פניאס. באחד המטבעות רואים בניין בעל אפסיס (מקום המזבח) ובו גומחה, בה ניצב פסל פאן מחלל ולפניו שלוש עזים הניצבות על רגליהן האחוריות. המבנה שימש להופעות של עזים מאולפות שיצאו במחול לקול נגינה. נגינה זו יצאה, לכאורה, מפסל פאן, אך למעשה נגנים שהסתתרו בחדר המדרגות אשר משמאל לאפסיס ניגנו אותה. יש מקום לשער כי העזים הקדושות כבר אולפו בגיל צעיר לצאת במחול, ולאחר שסיימו לרקוד נקברו במקדש קבר העיזים הקדושות.

בחלקים אחרים של חפירות בניאס נחשפו מכלולים של מבני ציבור ובהם גם שני מבני פולחן השייכים לתקופה הנוצרית במקום. ליד שער הכניסה לאתר, בשטח שבו נחשפו יסודות ארמונו של המלך אגריפס השני, נחשפה כנסייה והתגלו גם שרידים המזוהים כבית כנסת יהודי מימי הביניים.

פניאס נשארה בירת הטטריארכיה (נסיכות) של פיליפוס גם לאחר מותו, ושימשה כבירתם של אגריפס הראשון והשני. זה האחרון שינה בשנת 61 לספירה את שמה ל'נרוניאס', לכבוד הקיסר נירון. רוב תושביה של פניאס היו נוכרים, אך התגוררה בה גם קהילה יהודית. עם פרוץ המרד הגדול הסתגרו יהודי העיר בין החומות ופנו לעזרת יוחנן מגוש חלב.

העיר שימשה מקום נופש ומנוחה לאספסינוס וצבאו ובה ערך טיטוס חגיגות לציון נצחונו. השבויים היהודים אולצו, בין השאר, לשעשע את הרומאים במלחמה בחיות טרף ובקרבות גלדיאטורים, ככל הנראה באמפיתיאטרון שהיה בעיר.

פניאס, שלא נפגעה במרד, התפשטה והתרחבה במאות השנים שלאחריו – בתקופה הרומית המאוחרת והביזאנטית. היא הגיעה לשיא תפארתה בעת שהשתייכה לפרובינקיה סוריה פניקיה.

בקרבות בין הצלבנים למוסלמים עברה בניאס מיד ליד מספר פעמים. היא לבסוף נשארה בידי הממלוכים, שהוסיפו ובנו את המצודה הגדולה סביבה – היא קלעת נמרוד. בתקופה הממלוכית נשארה העיר בעיקרה בתחומי החומות, אף שישנה עדות גם להתיישבות מחוצה להן. העיר לא שבה עוד לממדיה הנרחבים מהתקופה הרומית ביזאנטית. בתקופה העות'מאנית הלכה העיר והתנוונה, עד שלא נותר ממנה אלא כפר דל, שנבנה על הריסות העיר הממלוכית.

קדוש גם למוסלמים

'אל ח'דר' (מערבית: 'הירוק') הוא אחד מהכינויים של אליהו הנביא, בשל פעילותו בכרמל הנתפס כירוק כל השנה. מקאם נבי אלח'דר בבניאס הוא אחד האתרים הרבים המוקדשים לאליהו הנביא, הנחשב כקדוש בדת הדרוזית. עד למלחמת ששת הימים שימש המקום אתר עליה לרגל למוסלמים, עלאווים (תושבי עין פית, זעורה ואלעג'ר) ולדרוזים מרמת הגולן. האתר היה אז בריבונות העלאווים, שהיא העדה השלטת בסוריה כיום, אליה משתייך בשאר אסד.

כיפת סת סארה בבניאס

בסמוך למקאם נבי אלח'דר, מצפון לו, מצויה כיפת 'סת סארה': אחת הנשים החשובות בזמן הפצת הדת הדרוזית. זוהי כיפה לבנה מחודדת הבנויה על משטח סלע בצוק שמעל מערת הבניאס. משטח הסלע שלמרגלותיה משמש להדלקת נרות, ועליו מונחות גם צלחות מתכת עם פחמים.

מקאם סידנא סולטאן אברהים בן אדהם בבניאס

המקאם נמצא מול שער העיר הצלבנית, מצפון לו, בכניסה לבניאס. הוא מיוחס במסורת הדרוזית לאברהים בן אדהם שחי בפרס בתקופה המוסלמית הקדומה ומת בשנת 782 לספירה. הוא היה אחד המסתגפים המפורסמים ביותר בתקופתו. מסופר עליו כי היה מלך שפרש מחיי העולם הזה וויתר על מלכותו על מנת להתמסר לעבודת הבורא (ממש כמו סיפורו של גאוטמה בודהה. בן מלך, או מלך, העוזב הכל לטובת חיים רוחניים הינו מוטיב הקיים בדתות רבות, כולל ביהדות). אף שחי לפני ייסוד דתם, קיבלוהו הדרוזים כקדוש בשל אישיותו הנעלה. בפי המוסלמים נקרא האתר 'קבר שיח' סידי אברהים'. לפי מסורתם הוא היה שומר המידות והמשקולות מטעם הסולטאן בשווקיה של בניאס (תפקיד הנקרא 'אגורנומוס'). שמו של סידי אברהים נישא בפי כל כסמל ליושר, והסוחרים נשבעו בשמו ברצונם להדגיש את יושרם ואת תקינות מידותיהם ומשקולותיהם. הוא נקבר במבנה כיפתי בשוק, ליד עץ אלון.

Sosita

סוסיתא ככמוסת זמן

מספר מהאתרים הקדומים בגולן נושאים שמות של בעלי חיים. כזה הוא למשל 'רוג'ום אל הירי': גל אבני החתול. בתקופות מאוחרות יותר אנו מכירים את העיר היהודית 'גמלא', על שום גבעתה דמוית דבשת הגמל. עיר עתיקה אחרת היא 'היפוס סוסיתא' היושבת על גב הר רחב כגבו של סוס: "עיר אחת שרובה גויים כגון הדא סוסיתה" (תלמוד ירושלמי). לאורך כל תקופת בית שני הייתה 'סוסיתא', כפי שהיא נקראת בארמית, או 'היפוס', כשמה היווני, עיר נכרית מובהקת. המידע ההיסטורי אודותיה הוא מועט. היא נוסדה ככל הנראה עוד בתקופה ההלניסטית בימי השלטון התלמי, אולם רק תחת שלטון הסלווקים הפכה ל'פוליס' (עיר) של ממש.

משהתבסס שלטון החשמונאים בארץ ישראל והתרחב שלטונם, לא פסחה תנופת הכיבושים החשמונאית גם על היפוס סוסיתא. כשכבש אלכסנדר ינאי את הגולן נכבשה גם העיר, וככל הנראה נחרבה על ידו. שרידיו של המקדש ההלניסטי נמצאו משולבים בקירות הכנסייה הביזנטית אשר נבנתה כעבור מאות שנים. לאחר הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס שבה ונבנתה העיר.

אף שאוכלוסייתה הייתה בעיקרה נכרית, התיישב בה גם מיעוט יהודי. בימי המרד הגדול הגיעו המתחים בין הנכרים לבין היהודים בעיר לכדי רתיחה, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס): "ואחרי הרצח בבית שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם… ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי הנפש בנחושתיים ושמו משמר על החלשים" (מלחמת היהודים, ספר שני).

סוסיתא הייתה סמל לעיר נכרית הסמוכה לריכוז יהודי. לאורך כל התקופה הרומית הייתה סוסיתא מרכז מנהלי לאזור סוסיתא ועיר מרכזית וחשובה ליישובי הסביבה. במאות הראשונות לספירה עזבו בהדרגה יהודי אזור סוסיתא את המקום. באותה תקופה התרכז היישוב היהודי במרכז הגולן, ואילו דרום הגולן הפך לאזור נוצרי מובהק.

היפוס הלכה והתפתחה מעיר שבה שלט פולחן אלילי רומי לעיר נוצרית. כנסייה גדולה החליפה את המקדש הרומי. במרכז העיר נבנתה רחבת פורום ורחובותיה קושטו בעמודים. על כל זה בא הקץ ברעש האדמה הגדול של חורף 749. מאז הרעש הגדול ניטשה העיר וחדלה מלהתקיים. פרק אחרון של נוכחות קבועה על ההר היה בין 1948 ל-1967 עת היה במקום מוצב צה"ל שהגן על עין גב.

סוסיתא הינה "גן עדן" לארכאולוגים. זוהי עיר שלמה אשר חרבה באחת, וחורבותיה נותרו במקום כמעט באין מפריע.

תודות:
לאורי הרטמן על העריכה.
גיא קהילה הטייס על הסיירה

עד הפעם הבאה – נתראה!!!
אבי הרטמן

קישור לקובץ PDF: לחץ כאן
מסלול בפורמט Google Earth: לחץ כאן
מסלול בפורמט עמוד ענן: לחץ כאן
קישור למסלול בעמוד ענן: לחץ כאן
מסלול בפורמט GPX: לחץ כאן
למזג אויר באתר ההמראה :לחץ כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *