הספד אמא
עמיר
בני יקירי ואהוב ליבי.
אני מדברת בשם אחיך ואחותך שאהבו וימשיכו לאהוב אותך מאוד מאוד.
אני מתגעגעת לעיניך הגדולות והיפות שאת פניך מאירות, חיוכך הביישן והצנוע שמוחבא מאחורי שפתיך היפות. בן יקר שלי, אני יודעת, בתוך תוכך אהבת אותנו. עטפת את ליבך בחומה נצורה ולא נתת לנו להתקרב ללבך. תכננת לך עתיד לשנים הבאות והמון תכניות. אהבת את החיים, אהבת לנסוע לכול מקום שהיה בהישג ידך ובלא מעט מקומות היית בעולם ואני בטוחה שנהנית.
עשית רבות והשגת הרבה הישגים והצלחות וחבל שהחלטת החלטה גורלית ואיומה שכזאת. השארת אותנו המומים ונסערים ואין לנו נחמה. אני מקווה שבשאר שנותיי שנותרו אנחנו נדע מה גרם לך לעשות את מה שעשית בסערת רוחך. השארת אותי כמו חיה פצועה ומדממת. ואם לא נדע אז, בבוא יומי ואני אגיע אליך אני ארצה שתספר לי מה עבר עליך ומי הציק לך שהגעת למצב שהגעת, עכשיו אתה רגוע ושליו.
היה שלום בני ואחינו היקר, תנוח על משכבך בשלום ואוהבים אותך אמך ואחיך ואחותך.
ואסיים בשיר שכתבה חברתי היקרה יעל אשכנזי:
אהבתי רבות, אהבתי עד כלות
לא השכלתי שורש בך להכות
התבשמתי מריח גופף היסמין
אתה פרח הלוטם בגני המקסים
כול פרחי גני לך יסגדו דומם
אתה הוא החלום בר חלוף מן העולם
חברים לעבודה
לזכרו של עמיר שלום – מנהל תחום רישוי עובדי טיס ברת"א
עמיר היה איש רב גוני ורב ידע – החל בלימודי הנדסת חשמל אך החליט לעבור ללימוד משחק ובהמשך למד משפטים.
בתחום הטיסה, אותו כה אהב ואשר היווה את מרכז חייו, התמחה בגלישה אווירית, היה אלוף הארץ מספר שנים ואף זכה בפרסים בתחרויות גלישה בינלאומיות. כן שימש כיו"ר האגודה הישראלית לגלישה אווירית. החזיק בדרגה הגבוהה כטייס ממ"ג והיה טייס ראשי של האגודה. טס והדריך על דאונים, אז"ם קבוצה א' ואז"ם קבוצה ב'.
עמיר הצטרף לרת"א כמנהל תחום רישוי עובדי טיס בשנת 2008 והשתלב היטב במחלקה. היה אחראי על הרישוי האישי בתחומי התעופה הספורטיבית – הדאונים, האז"ם והבלונים הפורחים. כתב ומיסד את הנהלים והסטנדרטים בתחום.
בתקופה האחרונה היה שותף מרכזי בעיצוב תקנות כלי הרחיפה לקראת אישורן בכנסת.
עמיר התאפיין באהבת האדם ונכונות להסביר, להדריך ולעזור בכל נושא בו נשאל. תמיד רהוט ומדויק בניסוחיו, בכתב ובעל פה, עם אג'נדה מקצועית סדורה ומובנה, לא חושש להביע את דעתו המקצועית גם במקרים בהם דעתו הייתה שונה מדעת הרוב. היה שקדן והשקיע את מירב זמנו בעבודה, כולל בשעות לא שגרתיות.
עמיר היה מקצוען בעל יושרה יוצאת דופן וחבר אמיתי של כל מי שחפץ בכך. הרגישות שלו כלפי האחר והרצון לעזור לכל אדם ובכל נושא ינצרו בליבנו לעד.
עמיר יחסר לנו מאד.
יהי זכרו ברוך
חברי הטוב
חברי עמיר (ממיסדי מבט על… )
הוא אהב את התנ"ך , אהב את נופי הארץ, אהב את ההיסטוריה שלה ואת הדמויות שחצו אותה .
אבל יותר מיכול הוא אהב לטוס , על גלשן, ממ"ג, טרייק, ומטוס ספורטיבי,
כשאביט למעלה אראה את החור שהותיר בשמיים ,
הפעור מול החור בליבי.
כך אזכור אותו
אבי הרטמן
חבר טוב
שמי יאיר בן-דב. בשנת 2010 פניתי ל'אומני' להתחיל בהשתלמות כטייס אולטראלייט. המדריך שיועד לי בתחילה לא היה פנוי ואז שיבצו לי את עמיר .כך החלה אהבה גדולה ביני ובין בני משפחתי ובין עמיר .
על ידענותו, העיונית והמקצוענית וקפדנותו בענייני תעופה לא אחדש ולכן לא ארחיב. רעייתי אורי לוותה אותי לשיעור הטיסה השני, הכרתי ביניהם ולאחר חילופי מילים קצרים בין שלשתנו אורי הודיעה לנו שבחרה בו להיות המדריך שלי למשך כל הכשרתי כטייס. זמן קצר אחר כך החל להגיע לביתנו לביקורים חטופים ובמהלכם התחבב גם על שתי בנותיי ובני בזכות חוש ההומור החריף וחביבותו הישירה והבלתי אמצעית.
עמיר לווה אותי עד לקבלת רישיון הטייס ולאחר מכן הקדיש לי שעות רבות, ללא תמורה, במהלך הכשרתי כבעלים של אולטלייט וכטייס עצמאי.
כידוע לכל, התעופה על מגוון היבטיה היית מוקד חייו. הסופ"שים שלו הוקדשו למומחיותו ואהבתו הגדולה- הרחיפה . וכשלא ריחף בין שמים וארץ שימש כמדריך טיסה מוערך ובמגוון משימותיו ברת"א. בזמנו הפנוי המועט שימש בהתנדבות כמורה לתלמידים לקראת בגרות במתמטיקה.
עמיר הקפיד לשמור על קשר קבוע עצמאי וייחודי , במייל או בווטסאפ עם כל אחד מבני ביתי וכל מפגש אתו, פנים אל פנים או אחר היה מקור לדיונים מהנים בינינו על רבגוניותו ומיוחדותו.
נסיונותיה של אורי לשדך לו בנות זוג לא עלו יפה כיוון שלא עמדו בתחרות עם מחוייבותיו ואהבתו לעולם התעופה
נסיבות פטירתו ללא עת של עמיר השאירו אותנו כואבים והמומים .
דמותו עולה תדיר במחשבותינו ובשיחות בינינו.
איבדנו חבר יקר ואהוב. אדם שמעטים כמוהו בינינו
יהי זכרו של עמיר שלום ברוך לעד.
בשמי ובשם אורי רעייתי ובשם ילדי מור, נתיב ופרי
חבר טוב
ד"ר חיים שטנגר עו"ד ונוטריון וסופר
מילות פרידה מעמיר שלום ז"ל
מותך בא לי פתע. כרעם בלתי צפוי ובאופן מטריד, נתגלגל הוא – באחת – אל תוך חיי השירה וחיי המשפט הסוערים שלי
"תפקידי הרשות הם:
(1)…
(2)…
(3) לפקח על תחום התעופה האזרחית, ובכלל זה על שמירת רמה נאותה של בטיחות הטיסה בכלי טיס ישראלים ובכלי טיס המצויים במרחב האווירי של ישראל…".
מתוך: "חוק רשות התעופה האזרחית, תשס"ה-2005"
הדברים נפלו על אוזני כמו מטר פצצות, בעיצומה של הפגזה שהפגיזו המצרים, חדשים לבקרים, התעוזים והמעוזים, במהלכה של מלחמת ההתשה. מאיר אהרונסון התקשר אלי למשרד – ובין חתימה על הבג"ץ שצריך להגישו, חיש-מהר למזכירות בית המשפט העליון, לבין הגשת תביעה נדרשת בשל פגיעה בסודות מסחריים, לפי חוק עוולות מסחריות, חלחלו הדברים, עמוק עמוק בתוכי. עמיר שלום אינו עוד איתנו. הוא נפרד מאיתנו, לאחר ששלח יד בנפשו.
אהבתי אותך עמיר ואוהב אותך, אהבת נפש. אהבתי ואוהב אותך, על שום הרצון להגיע לשלמות – בכל – שהיה טבוע בך. הרצון שהיה חלק בלתי נפרד ממך. אהבתי ואוהב אותך אהבה שלמה בשל היושרה וחוסר הוויתור על קטנה כגדולה, שהיו בך. אהבתי ואוהב אותך עמיר, על חוש הצדק שדומה נוצק בדמך, עת החל הדם לפעפע – לראשונה – בגופך. הכרנו, עוד אז, בימים התמימים וחסרי הרוע, במטבח של עדנה ברמת-גן – מטבח שהיה ה"פרלמנט" שלנו. מקום זה שימש כר פורה לויכוחים שניהלנו אז, בימים שעוד חשבנו, תמימים שכמותנו – שהכל נחלק לשנים, לשחור ולבן. לצדיקים ולרשעים.
לאחר מכן שקעתי אני אל עומק לימודי המשפטים שלי ואתה – אתה לאחר תקופת לימודים קצרה בטכניון, ניסית מזלך בתחום המשחק. וכרגיל – בכל דבר שבו היית מעורב – נתת בו נשמתך עד תום. זוכר אני היטב הימים בהם הזמנת אותי, חופשי חופשי, על תקן של "צופה מועדף" לחזות בהצגות בהן הופעת עם חבריך בתיאטרון הניסיוני – או אולי היה קרוי התיאטרון בשם אחר. איני זוכר עוד דברים טוב, כבעבר. כטווס מנופח חזה, כמו אב המתגאה בבנו יחידו, המוכשר כשד, לוויתי בצמידות קריירת משחק זו שלך.
סופם של דברים מצאת עצמך, סטודנט מן המניין בפקולטה למשפטים. וכהרגלך – גם שם, דרשת מעצמך המיטב. לא היית מוכן להסתפק בפחות ממאה אחוזים מוחלטים, בלימודי המשפטים שלך. היה זה, אך ברור מאליו, כי את תקופת ההתמחות שלך תעשה במשרדי, כמתמחה מן המניין. לאחר שהבעת רצונך זה, באופן גלוי, קיבלת אותך כמתמחה אישי שלי, ללא כל הרהור או פקפוק שהוא. רק תנאי אחד התנית עמי והוא – כי תסיים יום עבודתך במשרד, בשעה 16:00 בדיוק. קריירת המשחק שלך תבעה ליטרת הבשר שלה ואתה לא נתכוונת להניח לתקופת ההתמחות שלך, לקטוע – באיבה – קריירת המשחק ותקופת עיצובך, כשחקן מן המניין, באיבה. כמו שעון שוויצרי משוכלל, עזבת – בשעה ארבע אחר-הצהריים, בדיוק – עבודתך במשרד.
חלק מעורכי הדין במשרד התרעמו ועיקמו את אפם אל מול המתמחה "שיוצא הביתה באמצע היום", שעה שהם היו שקודים על צו מניעה דחוף או על ליטוש עתירה לבג"ץ שהיו הם נתונים בה – לפני ולפנים. כאז, כן היום, עסק המשרד בעניינים של סעדים דחופים. על דלתות המשרד התדפקו – וממשיכים להתדפק, השבח לאל, גם כיום – לקוחות המבקשים סעד משפטי דחוף (ואולי אף זכייה בקמצוץ של צדק) שלשום, או קלים שבהם, הסתפקו בסעד משפטי שכזה, יום אתמול, קודם שאפילו נפגשו עמי, לשטוח כאבם ומרירותם על עוול שנעשה להם.
על-רקע לחץ עבודה מטורף זה, כאז כן עתה, ניתן היה להבין היטב טרונייתם של מי שיצאו המשרד בשעת ליל מאוחרת, כשהלבנה במילואה. ואתה – אתה יצאת המשרד, כשהשמש טרם חישבה ליטוש מקומה ומיקומה, קרוב למדי לאמצע הרקיע. התעלמנו שנינו מטרוניות אלה. לימים השלימו בעלי הטרוניות ומעקמי האף עם התנהגותך והתנהלותך זו. הם למדו ולימדו עצמם לאהוב אותך. דרכך – ודרכך בלבד – הבינו הם, כמי שכפאם שד, שהעולם אינו בנוי רק על משפטים, משפטים ועוד פעם משפטים.
בסיום תקופת התמחותך אצלי הענקת לי מתנת פרידה, שלא אשכח אותה לעולם. רכוב על אופנוע כבד מסוג סוזוקי או שם יפני דומה, קרוב לצליל זה, עם מספר בן שלוש או ארבע ספרות לצידו, הצמדת אותי אל גבך והורית לי שלא להרפות ממך – ולו גם לרגע. עשיתי כמצוותך, שהרי אני – יורם וחנון מוחלט שכמותי – הבטתי תמיד, בהערצה גלויה, כיצד התגרית, חופשי חופשי, במוות, בביצועיך "האופנועיים". ביצועים אלה הזכירו לי ימי ילדותי בגני התערוכה. באותו מקום הפליא לעשות וללהט בלהטוטיו, להטוטן אופנוע, ברכיבה מסוכנת, לקול הכרזות הכרוז: "בואו. בואו ראו את הביצועים על קיררררר המוות". תוך כדי כך משך הוא בלשונו האות "ריש" וגלגל אותה, כמי המסרב להיפרד ממנה, אפילו לדקה אחת.
רכוב על אותו אופנוע יפני חסר שם, חוויתי חוויה רבה עוצמה, שרק טיסת מזל, שזכיתי בה – פעם – בימי נעורי, כחייל מן המניין, באחד מבסיסי חיל-האוויר, יכולה הייתה להשתוות לה.
מעוצמת הפחד ומעוצת המהירות, כשקסדה לראשי וכל גופי עטוף בבגד עור שיגן עליו, בעת נפילה, מחבטות קשות, נצמדתי בכל כוחי אליך, שעה ש"קרעת" את הכביש, בדרך אלוף שדה מתל אביב אל כיוון רמת-גן. "איך? איך היה, חיים?", פנית אלי בשאלה מתגרה, כשחיוך ממזרי מבצבץ בשולי פיך, עת ירדתי חיוור והמום כולי, ממקום מושבי על האופנוע. דומה היה שמוסמרתי למושבי, במסמרות ברזל, מחמת מהירות הנסיעה – הטיסה, ליתר דיוק – והפחד, גם יחד.
לאחר מכן נפרדנו דרכנו, אבל לא נפרמה – לחלוטין – חברותנו. אתה פיתחת לך תחביב הדאייה באוויר, הפכת למדריך לאחרים, בתחום זה וגררת אותי לחזות בביצועיך המרשימים, כגולש אווירי.
ביצועים אלה, תחילתם הייתה בקפיצה מהר גבוה, אי-שם במרחבי ישראל וסופם איסופך – איקרוס שמוט כנפיים כשחיוך גדול קורן ממך – מאות קילומטרים, ממקום הנסיקה שלך. משם קצרה הייתה דרכך אל קורס הטיס שעברת וכרגיל – בהצלחה רבתי. לא היינו חברים של יום יום ורעים של שעה שעה, אבל אתה הקפדת לטפח חברותך עמי, הקפדת יתר.
בתקופה זו, שוב לא עשית שימוש בשמי הפרטי, אלא – מכאן ואילך – עשית שימוש נרחב בשם משפחתי. "שטנגר", נשמע קולך הרונן – אחת לכמה חודשים, בטלפון – "יורדים הערב על בירה או ששוב איזה בג"ץ תופס אותך בגרון, כמו סרטן-ים מצוי?", ספק שאלת, ספק התגריתי בי. מי? מי יכול היה עליך. יהיו עיסוקיי הדחופים, אשר יהיו. כוסות הבירה במחיצתך, זכו תמיד- תמיד – לעדיפות מוחלטת על כל תיק משפטי דחוף יותר או דחוף פחות שהיה על השולחן ועל הכוונת. אין ספק, שמי מהשכירים שלי, קילל אותך, מעומק לב, עת "נחתה" עליו בפתאומיות – ללא כל הכנה והודעה מוקדמת – מלאכת הכנת תיק זה או אחר, מתחום הסעדים הדחופים ועוד, מעכשיו לעכשיו.
מותך בא לי פתע. כרעם בלתי צפוי ובאופן מטריד, נתגלגל הוא – באחת – אל תוך חיי השירה וחיי המשפט הסוערים שלי. מתברר, כי בטיסתך האחרונה בשדה תימן, פגעת בנחיתתך, בעמוד שעליו היה תלוי שק רוח, ששימש, ככל הנראה למדידת כיוון וגם/או למדידת עוצמת הרוח. איני בטוח. לא סיימתי – מעולם – קורס טיס, כמוך. מתברר עוד, כי כחצי שנה, קודם לכן, אירעה לך תאונה אווירית, שבעקבותיה קורקעת בידי רשות התעופה האווירית או "רת"א" – כפי שקראת אותה, בחיבה – כאילו מדובר בחיית מחמד שלך. בעקבות קרקוע זה, עברת – ככל הנראה – מבחני כשירות ולאחר מכן, שבת, מחדש, אל מרחבי האוויר, חסר גבולות פחד וגואה מרחקים, כחלק בלתי נפרד מאופייך.
מתברר עוד, כי חששת שהפעם תקורקע, באופן קבוע, בידי מי מהאחראים לבטיחות טיסה ברת"א. ידעת כי – במצב דברים זה – חייך יהיו שווים, ללא חווית הטיסה שהפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותך, לחיים נטולי ערך. חיים ששווים כשוויה של קליפת שום, אם לא פחות מכך. עשית שימוש נחרץ ופתאומי, באקדח הפרטי שהחזקת ברישיון ועזבת אותנו. כך פתע פתאום עזבת, בלי להיפרד מאיתנו, בצורה מסודרת, מדודה ושקולה, כהרגלך. מכלול הפרטים על ימיך האחרונים לקטת, מעט מעט, מיצחק'לה אותו הכרתי – רק אחר מותך – ומחברים נוספים אחרים.
בפורום תעופה קלה באתר תפוז, כתב איתי לנואל – תחת לכותרת "בקשתו האחרונה של עמיר שלום", דברים אלה: "במכתב שהשאיר אחריו עמיר הוא ביקש לא לקיים לוויה ולא לשבת שבעה (יש בקשה מה כן לעשות). למרות זאת ובניגוד לשאר המשפחה מבקש אחיו הגדול לקיים לוויה. כחבר של עמיר אני לא אגיע ללוויה במידה ותתקיים. שכל אחד יחליט לעצמו רק רציתי לעדכן אתכם בפרטים".
חבל שלא ראית מאות האנשים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון. בלטו בקהל במספרם הרב, אנשי רת"א, כלשונך וטייסים רבים, שסמל הטייסת שהיה מודבק על רכבם, בידל והבדיל אותם, מהשאר. השתתפתי בימי חלדי, במאות, אם לא באלפי הלוויות. בכמות נכבדה כזו של אנשים – בהלוויה שאינה הלוויה ממלכתית-רשמית – טרם זכיתי לחזות בימי חיי, שהינם בני כמה וכמה עשורים.
יצחק'לה שהיה חברך לטיסות וחברך, בחיי היומיום, לא ויתר. הוא נלחם מלחמתך האחרונה. כשספד לך, אלוף (מיל.), גיורא רום, מנכ"ל רשות התעופה ומנה שבחיך, אחד ואחד, ערב ראש חודש ניסן – שהינה תקופה שעוד מותרת בהספדים – רטן הוא. רטינות אלה לוו, בזעם כבוש ובכאב עצום ובלתי ניתן לשיכוך, תוך כיבוד האירוע.
הוא סינן וירה משפטים כואבים שנורו מפיו, כתת-מקלע, היורה שפעת כדורים, זה אחר זה, תוך שרכן לעברי ואמר לי: "אלה. אלה ממש גרמו למותו ועכשיו מספידים אותו". כאן הוסיף הוא מספר מלים, אודות צביעותו של ממסד שלא נרחיב בהם. נפשי יצאה אל יצחק'לה, שהינו נצר ושורש לשועי ארץ ולא אחשוף דמותו – כאן וברבים. מי שמכיר אותו, מכיר אותו ודי בכך.
ימתקו לך רגבי עפרך עמיר. ימתקו לי ימיך, אי-שם, בשמי שמים, ארץ וימים. ימתקו לך חייך החדשים, פיטר-פן נצחי שלי ואיקרוס שאינו מוכן לקבל כוחה של שמש. תמיד. תמיד אזכור ואנצור אותך, בליבי, יפה תואר, עם שער זנב הסוס שלך, נושא ומושא הערצתם של נערות, זה אתה באו בסוד ההורמונים ונשים בשלות, כאחת. כולן. כולן באו עדיך וכרכרו סביבך, עד כי קזנובה, לו היה מזדמן, באקראי, למקום, סובל היה – אל וודאי ואל בטח – מרגשי נחיתות בעטייך.
כך – ורק כך אזכור ואנצור אותך בליבי, כשהחיוך, היושרה ואהבת האדם הבלתי נפרדים, מאישיותך הקורנת, נטמעו, עמוק עמוק בליבי. הייה שלום חבר אמיתי. אם תרצה לרדת – מפעם לפעם – על כוס בירה אחת ואפילו יותר, אל תשכח להתקשר. מאז פגישתנו האחרונה, החלפתי נייד אחד – ואולי גם שניים – אבל מספר הטלפון שבידך לא הוחלף ולא נחלף. באותיות אש נצרבה חברותנו ודבר – דבר לא יוכל לה. יהי זכרך ברוך.
תלמידה
יש לי היום יום הולדת, ולא תתקשר אלי לשיר לי את כל שירי יום ההולדת הקיימים בעולם הזה, כולל אלה שלא זכרתי את קיומם וכולל אלה שרק אתה מכיר. ו(כן) אני יודעת שאתה שר אותם להמון אנשים. אבל גם לי שרת אותם, כל יום הולדת, והיום לא תתקשר אלי.
אני כועסת, עברה כבר חצי שנה. ואני עדיין כועסת. כועסת עלי, שלא היתי חברה טובה מספיק, שלא ידעתי, כועסת על העולם שהביא לכך שתלך, וכועסת עליך שהלכת כך.
ובראש אני אומרת לעצמי שבחרת, שזה מה שרצית בו, אבל הלב פצוע.
מתגעגע.
ובמקרה או לא במקרה לא הייתי בבית בחגים מאז. כי איך אפשר בלי מסכת ההתחננויות אלייך שתבוא, ובלי הפרלמנט שלך ושל סבתא בקצה השולחן?
ומי בכלל הייתי לך? ומי היית לי? וכמה לא הכרתי אותך? וכמה הכרתי ואתה הכרת הכל.
ודי עם הבדיחה הזו, אני רוצה שתחזור, שאוכל להתקשר למורה שלי, שקודם כל יצחק עלי ואז יהפוך בשבילי את העולם.
אני אוהבת אותך.
לא אמרתי לך מספיק.
לא אמרתי עד כמה אתה משמעותי עבורי, עד כמה הדרך בה ראית אותי עיצבה את אישיותי ודחפה אותי בימים קשים, עד כמה דעתך השפיעה עלי. אני מתגעגע אלייך.
שתדע.
שאתה חסר כאן נורא.
גם לאלה שביום-יום היו פחות בקשר.
חסר ההומור (האדיוטי לפרקים) שלך, והידע האינסופי והלב הרחב כל כך.
והמבט הטוב, המאמין, האוהב ללא תנאי.
אולי באמת
this world was never meant for one as beautiful as you
סליחה עמיר.
ותודה על כל שהענקת לי. כל כך הרבה שאי אפשר להתחיל למנות.
תמסור חיבוק לקאי ממני.
אוהבת עד קצה השמים ובחזרה.
אחת התלמידות שלך.
עמיר הייתה איש מדהים שתיחסר להרבה מאוד אנשים שהיכרו אותך ,טייס בחסד עליון ואדם מופלא !!!
אזכור אותך לנצח אתה חתום על ליבי בכל טיסה בא הרגליים מתנתקות מן הקרקע החיבור אלייך הוא מידי