שרה שמוקלר

המצבות אינן מפוזרות סתם "בפנתאון של העלייה השנייה" הכוונה לבית הקברות של כנרת . כל מצבה הונחה במדויק היכן שהיא אמורה להיות בכדי שלדורות הבאים הסיפור יהיה ברור .

שיהיה ברור שזו הייתה אהובתו , וזו הייתה אשתו. וזו האישה הייתה חברתה הטובה של אהובתו והיא אף נתנה את הסכמתה לכך שהגבר שלה שמעולם לא נישא לה יקבר ליד אהובתו ואת קברה שלה תכננה בצמוד אליו.

הם הכירו בבוברויסק שבבלארוס שרה הגיע הגיעה מאוקראינה והפכה לחניכתו של ברל כצנלסון ולאה מירון הייתה המיועדת לו ומרגע זה נפשם התחברה .

שרה שמוקלר נולדה ב 1907 בקייב כמו רבים מבני דורה התלהבה מהמהפכה הרוסית אך ליבה נימשך לארץ ישראל כאן היא רצתה לממש את המהפכה שלה , היא סיימה את בית הספר לאחיות בהצטיינות  ואף זכתה במדליית זהב.
ב 1913 עלתה לארץ והצטרפה כאחות ‏בבית החולים של ד"ר הלל יפה בזיכרון יעקב והייתה ליד ימינו.  חלק מהפועלים באותה תקופה חווים לה את חייהם. שרה רצתה להיות חלוצה היא רצתה לעבוד את האדמה. לצורך כך הצטרפה למהפכנים של קבוצת כנרת. שם עבדה בשדה, במטבח, וגם כאחות לקבוצות הפועלים .

לאחר מכן עברה ליסוד המעלה וגם כאן היא עבדה במסירות נפש, ובזכות ‏טיפולה ניצלו רבים ממוות.‏ היא חדרה לבעיותיה ולמצוקותיה של כל משפחה, רכשה אמון אין גבול ‏כלפיה,
שם היא עזרה לאלו שחלו בקדחת הצהובה ושם ‏נדבקה גם היא.

ב 3 במאי 1919 החמיר מצבה והיא נלקחה לבית החולים רוטשילד בצפת שם קדחה 3 ימים וב 6 במאי נפטרה כשחברתה הטובה ביותר, לאה מירון, סועדת אותה . שרה הובאה לקבורה בבית הקברות של קבוצת כנרת ורבים מחבריה השתתפו בהלוויה וספדו לה.

על שרה העדינה, זהובת השיער ותכולת העיניים וכולה רחמי אהבה כותב ד"ר הלל יפה את ההספד  "…בדברי ימים של עמים יש תמיד מספר לא גדול של גיבורים נסתרים, גיבורים אמתיים, בעלי כישרונות ומרץ, השכלה ומחשבה עמוקה, צנועים וחסרי עזות. הם העובדים יותר מכפי כוחותיהם . הם,…"   היא הייתה כבת 25 הייתה במותה….

אהובה ברל כצנלסון , שעמד ביגונו הגדול על פי הקבר שאליו הורדה שרה, כמו נשמטה הקרקע מתחת לרגליו, צנח אל תוך הקבר הפתוח העמוק… וגעה בבכי. זה היה מחזה קורע לב עצוב מאוד עצוב .
ויש שאומרים כי בעת מותה שרה נשאה בבטנה את פרי הריונה לברל.
כשנפטר ברל הסכימה אשתו וחברתה של שרה, לאה מירון, שיקבר ליד שרה.

ב 796 דפים מתארת אניטה שפירא בספרה המרתק "ברל" את קורות חייו של מנהיג זה
וממש בעמודים הראשוני כותבת אניטה על ברל כך
"ילד יפה תואר, שחור תלתלים ובעל עיניים חכמות ועליזות. מבחינת התפתחותו הרוחנית היה משכמו ומעלה בין אחיו ואחיותיו, והילה של ילד פלא, עילוי, נתעטרה מסביבו" (שפירא 17-16).
לילד שחור תלתלים זה נחזור לקראת הסוף…

ברל כצנלסון עלה ארצה בשנת 1909, ליישוב עטרות. לאחר מיכן עבר ליפו שם פגש את הסופר יוסף חיים ברנר. ברנר הפגיש אותו עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה, שהעלה את העבודה הפיזית של הפועל הפשוט למדרגת ערך עליון. ברל נשבה ברעיונות של גורדון ונדד כפועל ברחבי ארץ ישראל, ועלה לגליל והפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. בשנים אלה היה כצנלסון בין ראשי הפועלים, והגיע למעמד של מנהיג בין בני דורו. הוא היה זה שהגה את הרעיון לרכז את מעט המזון שניתן להשיג, ולחלקו בין הישוב בארץ ישראל, וכך הונח היסוד ל-'המשביר' שלימים יהיה "המשביר המרכזי"

בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא כצנלסון לאיחוד תנועות הפועלים כצנלסון היה זה שניסח את המצע של תנועת אחדות העבודה שנוצרה מהאיחוד. (ניתן להגיד שהוא האבא של מפלגת העבודה)

בכ"ט אדר תר"פ, התפרסם בעמודו הראשון של 'קונטרס' הספד לאנשי תל-חי  שכתב ברל שנפלו על הגנת המקום: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו: שניאור שפושניק, אהרן שר, …. שרה צ'יזיק, .., יוסף טרומפלדור, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים …." הספד זה עורר התרגשות רבה בקרב הישוב בארץ ישראל, וכך הפך במשך השנים ל 'תפילת יזכור' לחללי צה"ל במערכות ישראל. כן את הספד תפילה חיבר ברל כצנלסון!

בתקופת בה חייתה שרה בחוות כנרת שהו על שפת הכנרת מספר רב של מחוסרי עבודה וביניהם היה גם ברל כצנלסון.  "חבורת בוברויסק ובראשן לאה מירון הציעה להעבירו לקבוצת כינרת ולצרפו לעבודה בגינת-הירק . ברל אהב חברת נשים נראה שהרגיש בנוח יותר בעבודה בחברתן מאשר בחברת גברים, שהיטיבו לעבוד ממנו, בדרך כלל " כותבה אניטה שפירא.

זה היה הזמן בו ניצתה האהבה בין שרה וברל וכשרצו להתייחד הסכימה לאה מירון לפנות להם את החדר המשותף לה ולשרה. לאחר ניסיונות של חיים בצוותא ופרידות לסירוגין, החליטו שרה וברל לעזוב את החווה. ועברו ליפו. תוך זמן קצר פרץ משבר בחייהם האישיים "ברל הוא איש שלא גמרו לעשות אותו"' סיכמה שרה נפרדה ממינו וחזרה לצפון.

לאחר מותה של שרה "את לאה הרחיקו מכנרת מחשש שתתמכר לאבל על מותה של שרה". לאה זו שניחנה בשפע של יציבות נפשית ובריאות פיסית. הלכה אחרי ברל.

ברל ולאה לא העמידו מעולם חופה ולא טבעו את יחסיהם בחותם הנישואין.

שנתיים לאחר מותה של שרה כאשר הוצרך להוציא ללאה פנקס חבר של ההסתדרות, מילא ברל טופס רשמי, ובו ציין, כנדרש, את היותה נשואה לו. כתוצאה מכך נרשם בפנקסה השם לאה מירון כצנלסון.

ברל היה כבן שלושים וחמש, ולאה כבת שלושים וארבע "כאשר השלימו עם גורלם, לחיות יחד חיי משפחה של קבע".

ברל כצנלסון או הידוע בכינוי בארי ניפטר בירושלים משטף דם במוח בשנת 1944, בגיל 57. לא מעט ערים בארץ מתגאות ברחוב או בית ספר על שמו .
עם מותו של ברל. עברה לאה לעין חרוד לגור עם אחותה בלומה היא האריכה ימים אחרי ברל ונפטרה בשנת 1967. ונקברה ממש בצמוד אליו בפנתאון… ולסיום לא הרחק מקברו של ברל קבורה המשוררת רחל . (רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע) שנקברה ב 1931 גם היא התלהבה מברל ובשיר "עקרה" היא כותבת כך
בן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד. קָטָן. אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
אורי היה אחד מהשמות של ברל והוא כפי שתיארה אניטה היה שחור תלתלים
וכשנולד לנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *