רחל חלק ג' (אהבות ירושלים והסוף)

"בסיום לימודיה בטולוז החליטה רחל לחזור לרוסיה לבקר את קרוביה, שם תפסה אותה מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל הייתה תחת שליטה תורכית. תורכיה באותה עת הייתה אויבת לרוסיה, ולכן אזרחי רוסיה היו מנועים להיכנס לארץ.

בבית היתומים היא מגלה את התסמינים הנוראים: כאב בחזה, גניחת דם ושיעול בלתי פוסק. היה ברור – היא נדבקת במחלה הנוראה, "המוות הלבן", השחפת. שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים ברחבי העולם אז וגם היום. לפני עידן האנטיביוטיקה 50% מהחולים הבלתי מטופלים מתו. זו הייתה מחלה מידבקת נוראית וקטלנית.

ב- 1917 הבריטים כובשים את הארץ מידי התורכים. על רוסיה עוברים ימים מלאי תהפוכות, השלטון התחלף במהירות בין הבולשביקים לכוחות המתנגדים, רוסיה הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים.
הוועד היהודי האודסאי פונה לשלטונות ברוסיה בבקשה לאפשר לתושבי פלשתינה לחזור לבתיהם.

כך מוצאת רחל את עצמה על האונייה "רוסלאן" היוצאת בסוף נובמבר מנמל אודסה שבדרום אוקראינה. באודסה היא פוגשת לראשונה ביוחנן רטנר שבאותה עת היה מאוהב ברחל אחרת היא רחל כגן. האנייה יצאה לדרכה ובדצמבר עגנה בנמל יפו. בין  700 הנוסעים פגשה רחל את ההיסטוריון יוסף קלוזנר, האדריכלים זאב רכטר ויהודה מגידוביץ',  הרקדן ברוך אגדתי,  ישראל גורי (לעתיד חבר הכנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש ואמו, רוזה כהן אמו של יצחק רבין, חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן (החתומה על מגילת העצמאות) והשחקן מאיר תאומי.

וכך נאלצה להיפרד ל- 4 שנים מהארץ. באותן שנים עבדה רחל בבית יתומים, שם היא מתכתבת עם  מיכאל שבינתיים חזר לרוסיה. היה זה רומן שנמשך עשר שנים, מתוכן שמונה שנים של התכתבויות."

רחל מנסה לחזור לחוות העלמות בכנרת. חוות העלמות הייתה בתקופת מעבר, לכן הצטרפה לקיבוץ דגניה. בדגניה עסקה בכתיבה הומוריסטית. כשהחברים מגלים את דבר מחלתה, הם שולחים את חברה הטוב דוד גלעד להודיעה לה את ה'הודעה'. הדברים שנתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה. הוא נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ-ישראלי: "את חולה", אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". החברים לא באו להיפרד. יחס זה פצע אותה והיא כתבה עליו: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

רחל עוברת לירושלים, שם לימדה חקלאות בחוות הלימוד שבהנהלת רחל ינאית ונתנה שיעורים פרטיים בעברית ובצרפתית. היא התגוררה בביתה של רחל כגן ברחוב הנביאים שם כתבה את השיר

"עץ האגס" :
יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה / וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ / עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב / הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ. / הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ /

שם היא פוגשת שוב ביוחנן רטנר ששכר חדר ממש לידה ומתאהבת בו.

מחלתה מרתיעה את בעלי הדירות שמסרבים להשכיר לה חדר והיא עוברת לתל אביב. תחילה התגוררה אצל אחיה יעקב, אך גם הוא כאנשי דגניה ביקש ממנה לעזוב פן תדביק את בתו הקטנה.

רחל אושפזה בצפת פעמיים, וכך כתבה לבן-ציון ישראלי
"בן-ציון, האם נוח (נפתולסקי) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה הוא. כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה, שכבר כל-כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר, ולך השיר, בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד משמחת-זכרונות נוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל-כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט ב'הדסה' של צפת".

צפת נקשרה אצלה במחלה. היא כותבת לחברתה: "יום-יום אני מוצאת על ידי פגרי זבובים, שנחנקים בתוך אדי-שעמום העולים ממני… פרשת צפת עומדת להסתיים. פרשה ארוכה ומרה… אני עוזבת את צפת. עיר זו, שלפנים כל כך אהבתי ושעתה שנואה עלי".

בשנותיה האחרונות התגוררה בתל אביב, ברחוב בוגרשוב 5. שם כתבה את רוב שיריה. "בשירים אני מוצאת נחמה פורתא". אלו היו השנים הפוריות ביותר שלה. ואולי אפשר להגיד שמחלתה הגבירה את מעיין היצירה שלה, ואנו לא היינו זוכים. מי שהתיידד אתה, טיפל בה וסידר לה גם את הדירה היה דר' משה בילינסון (כן על שמו בית החולים).

רחל חיה בדוחק אך דווקא זה העשיר את יצירתה. העורכים של עיתון "דבר" אהבו אותה ויצרו סביבה תומכת. מדי יום שישי היו מתפרסמים שיריה והיא הרגישה שהיא מביאה שי לחברים שלה ולעורכים. שז"ר וברל (שהיו בין העורכים), האמינו שהספרות והשירה, בדיוק כמו עבודת האדמה, אמורות לגאול את העולם, וכי לאומנות יש תפקיד בבניית האדם המתוקן, ורחל מספקת את הצורך הזה.

רחל השתכנעה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. השהייה שם היתה לה קשה מנשוא. כעבור כמה ימים ביקשה לשוב לתל אביב. בדרך הארוכה, שבה נסעה בשכיבה, בעגלה רתומה לסוס, ביקשה לעבור ברחובות כדי להיפרד מאחד מאהוביה, נקדימון אלטשולר, שכבר היה נשוי ובעל משפחה. " היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפני שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה".", סיפר אלטשולר לימים.
מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". נקדימון אהב את רחל עד סוף ימיו.

רחל הגיעה לבית החולים הדסה בתל אביב. היא הלכה לעולמה ב-16 באפריל 1931 בבדידות גמורה. רחל המשוררת נקברה על גדת הכנרת, כפי שביקשה בשיר "אם צו הגורל…" שהיה למעין צוואה:
אם צו הגורל / להיות רחוקה מגבוליך
תתניני, כנרת, / לנוח בבית קברותיך.

בת 41 היתה במותה. במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי ב"דבר".

האם יכלה להאריך ימים? באותה תקופה בבית-חולים ממשלתי במוסקבה, היה מאושפז הסופר מקסים גורקי עם אותה מחלה בדיוק. גם הוא סבל משחפת עוד מילדותו, ואמו כמו אמא של רחל, נפטרה ממחלת השחפת. למרות שגורקי היה מעשן כבד, הרופאים הצליחו בשנת 1931 לייצב את מצבו הוא ניפטר ב 1936 בגיל 68.

את המצבה של רחל בבית הקברות בכנרת תכנן  יוחנן רטנר. זה היה המפגש השלישי והאחרון שלהם. בזכות רחל הפך בית-הקברות בכנרת מבוקש. אנשים כותבים בצוואתם את רצונם להיקבר כאן: נח נפתולסקי, אברהם הרצפלד וקושניר, כותבים בצוואה שהם רוצים להיקבר לידה. נפתולסקי נפטר הרבה שנים אחריה, ב-1974 ונקבר כאן, כי עוד נשמר לו מקום. אכן, נשמר להם מקום; לא באותה שורה ולא באותו קו, שכן הם לא קיבלו אותה כשהיה לה רע וקשה, עושים כאן חשבון עד הסוף . מאחורי קברה של רחל, קבורה אישה שעליה אמרה רחל "יש רק אחת שמשתווה לי בשירה העברית": המשוררת אלישבע ביחובסקי . לא הרחק ממנה קבור ברל כצנלסון וגם נעמי שמר זכתה לכבוד להיקבר לידה.

לימים נשאתי את אותה חיילת לאשה וכשנולד בננו הבכור, השם כבר היה מוכן – "אורי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *