רחל חלק ב' (אהבות בכנרת)

באפריל 1910 נחוגו "חגיגות רחובות".  לחגיגות אלה הגיעו מאות רבות של איכרים, פועלים, סופרים, אמנים ואנשי "השומר" מכל רחבי הארץ. באותן חגיגות רחל פוגשת לראשונה את  א. ד. גורדון. גורדון המבוגר ממנה בהרבה, רציני ובעל כריזמה אדירה, הזכיר לרחל את טולסטוי ידיד אמה. לא רק עברית צחה ומהפנטת למדה רחל מגורדון, אלא גם רוח חלוצית. הוא היה הרבי שלה, הרב החילוני. היא החליטה לקשור את גורלה בגורל החבורה ולקחת חלק בהרפתקה הבאה שלהם: הקמת ישוב חקלאי בחוות כנרת.
היא כותבת לגורדון שיר ומצפה לשמוע את דעתו על שירתה זה השיר הראשון שלה בעברית


"הלך נפש":

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ, דָּעַךְ הַיוֹם / זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים / וְהָרֵי רוֹם

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת / מֶרְחָב אִלֵּם / הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד / שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

הוא עונה לה בשיר אחד וזה השיר היחידי שכתב וזה נתן לה את האומץ לכתוב:

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ עָלֹה תַעֲלִי / אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ, אַל יֹאמַר: עֲלִי! / וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם

שם בכנרת היא מצטרפת לחוות העלמות של חנה מייזל שעל שפת הכינרת, מקום שנועד להכשיר פועלות לעבודת האדמה. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה בשיר "ואולי", שבו כתבה: "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם / אוּלַי / מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן / לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?". היא התיידדה שם עם אנשים מרכזיים כמו א.ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה…

אחד מהם מתאר לימים את המפגש הראשון איתה כך: "והנה נפתח השער, ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פניי. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של המבקר, שהיה אז בן 20,  היה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל.
הוא אהב אותה והיא הקדישה לו מספר שירים. אחד מהם, "ברית ההד", שנכתב ב-1927, שבע שנים אחרי שהתחתן שז"ר עם רחל אחרת, רחל כצנלסון, ובו כתבה המשוררת: "בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ / לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים / עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ / זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים".

שיר אחר שמבטא את מערכת היחסים ביניהם הוא "פגישה, חצי פגישה": "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר / קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…/ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי". שלוש שנים לאחר מכן כותב שז"ר את "הקול", המתכתב עם "פגישה, חצי פגישה" ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים הנאהבים. "וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם".

ב-1927 כתבה רחל את השיר "גן נעול", שאותו הקדישה לזלמן שז"ר באופן סמוי, באמצעות המילה "לזר"  ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני ששינה לשז"ר. 

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת / לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
ועֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע / וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶך./ גַּן נָעוּל – אָדָם
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע / עַד זוֹב דָּם?

שם בכנרת הכירה גם את ברל כצנלסון. חריפות שׂכלו של ברל והשכלתו העצמית הרחבה קסמו לרחל; עסקנותו המפלגתית ואופיו הבולשביסטי הרחיקוהו. הוא היה ההשראה שלה לשיר "עקרה", וכך כתבה: "בן לו היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים, אורי אקרא לו". שמו הספרותי של ברל היה אורי הררי והוא אכן היה שחור תלתלים.  

בחווה החליטו לנצל את ידיעת הצרפתית של רחל ולשלוח אותה לצרפת ללמוד אגרונומיה. ב- 1913  נסעה רחל לטולוז בצרפת ללמוד, כשהיא סופגת ביקורת קשה מפי חבריה בכנרת, בעיקר מפיו של שמואל דיין (כן, האבא של משה) שהאשים אותה בירידה מן הארץ (כבר אז היו "נפולת…").

כך היא עונה לו : "מה מטרת נסיעתי לדעתך? האם לא שכלול העבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל נימי הלב והמוח, התעמקות בחקירת מצפונות של חיי הצומח, ברזין דרזין של חיי הבריאה כולה? האם לא להפיח נשמת רוח חיים ברגבי העפר, לשפר ולפאר את פני ארצי. עזוב אעזבנה עכשיו, ושוב אשוב אליה למועד שנתיים? בתוך האביב אשוב, תור געגועים ושאיפות אל מעבר מזה. כי כן נשבעתי לים, להרים, לירדן שלי…"

גורדון תמך בה כשכתב לה: "לא לשם קרבן אנו חיים וכל העולם יכול להיות לנו לבית, אם נדע לחיות באופן מלא. רק כך צריך לבנות את חיינו כאן, כחיי מלאות, כחיים של חינוך עצמי מתמיד, של ביטוי עצמי, של גידול אנושי ויצירה".

רחל היתה אשה יחידה ויהודיה יחידה בין הסטודנטים. רחל סיימה את לימודיה בהצטיינות.

בטולוז היא מכירה את מיכאל ברנשטיין, סטודנט יהודי מרוסיה שבא לטולוז ללמוד הנדסה. זו היתה האהבה המשמעותית ביותר בחייה. הרומן שלהם נמשך מספר שני,  לו כתבה את "זמר נגה":

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

הם מתכתבים לאורך מספר שנים, בין היתר הוא כותב לך כך:
" ריה (רחל בחיבה) יקרה שלי, רחוקה שלי,

למה אשווה את שמחתי כשאני את קרבתך? מכתבך, השורות המתפרצות, הנמרצות, מביאות אלי את ריח פרחי הצפורן שלא קמלו, את משב-הרוח מעל ראשנו, את עקבות הכוכב הנעלם. ריה, כמה חלמתי, במשך השנים הארוכות והקשות על שמחה זו. בקרון הרכבת הקר, בטיול ביער, ולעיתים בעומדי במהלך השיעור הופיעה פתע דמותך לנגדי…

כתבי על ידידיך בארץ-ישראל, היכן אחותך שושנה? היכן עכשיו בת-אחותך הקטנה, שרה…
אני מחכה לשמחה חדשה, מעטפה חדשה עם בולי חו"ל ובה מלים כתובות באותה יד אשר הייתי רוצה לומר לה בלטיפה את מה שקשה לבטא במלים. ריה, מנשק לך חזק-חזק, כמו פעם על חוף הים… כתבי, קרינו, אהובה, מכתבייך הרי הם השיר של חיי, ואולי בכל זאת ניפגש.

שלך מי."

בסיום לימודיה בטולוז החליטה רחל לחזור לרוסיה לבקר את קרוביה, שם תפסה אותה מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל הייתה תחת שליטה תורכית. תורכיה באותה עת הייתה אויבת לרוסיה, ולכן אזרחי רוסיה היו מנועים להיכנס לארץ.

כך נאלצה רחל להיפרד ל- 4 שנים מהארץ. באותן שנים עבדה רחל בבית יתומים, שם היא מתכתבת עם  מיכאל שבינתיים חזר לרוסיה. היה זה רומן שנמשך עשר שנים, מתוכן שמונה שנים של התכתבויות.

אהבה זו הייתה הבסיס לרומן של נורית גרץ "ים ביני לבינך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *