רבקה גובר

השלום ככל שרבים יותר מתחלקים בו כך יש ממנו יותר ולכולם…
אלו לא המילים של מנהיג מדיני או לוחם צבאי , גם לא של אדריכל שלום , אלו מילותיה של רבקה גובר . אותה אני מעריץ ובהמשך תבינו מדוע

רבקה נולדה ב- 1902 למשפחת איכרים יהודית שרשית באוקראינה, שבמשך חמישה דורות הוציאה את לחמה מעבודת האדמה. מילדותה הסתגלה רבקה לעבודה מפרכת בשדה.

ב- 1921 נישאה למדרכי גובר תלמיד חכם ומורה לעברית שהיה לימים מדריך חקלאי וראש המועצות האזוריות באר טוביה ולכיש. 
ב- 1925 הגוברים עלו ארצה והתיישבו ברחובות שם עבדה כמורה וילדה את שני בניה אפרים וצבי. 
הבכור אפרים היה הילד הרביעי שנולד לגובר והיחיד שנשאר בחיים יותר משבועות אחדים . את התינוקת הראשונה ילדה בחורף 1921 ברוסיה כשהייתה בת 19.
לאחר שבתה הפעוטה נפטרה בגיל שישה שבועות נדרה גובר ש: "ייסורי לידה אינם קשים כלל ושמעתה אלד תמיד בשמחה" . ברשימותיה ציינה גובר ש: "לידתו של אפרים החלה בשמונה בבוקר ונגמרה בעשר בלילה . במשך כל הזמן הזה לא הוצאתי אף אנחה מפי כי כך נדרתי ".
הגוברים נמנו עם מייסדי המושב כפר ביל"ו ולאחר מכן כפר ורבורג. במלחמת העולם השניה צייתה לצו ליבה והתגייסה לצבא הבריטי. רבקה שירתה בצבא כמבשלת במחנה בסרפנד צריפין של היום . היא הגיעה לביתה רק בסופי שבוע ואחת לשלושה חודשים קיבלה חופשה של שבוע.
רבקה הייתה הראשונה שהכניסה לשיח של התגייסות הנשים את המושג "הקרבה" , שעד אז אפיין גברים בלבד. בספרה תיארה רבקה כיצד נידו אותה ואת משפחתה כאשר החליטה להתגייס לצבא בניגוד לעמדת התנועה. כשנתיים לפני שהחל גיוס הנשים כתבה גובר : " מי יאמין לי כי מוכנה אני להקריב את היקר לי ביותר , כי רוצה אני לתת את היקר , שהרי במחיר זול לא נקנה את חירותנו" . היא לא ראתה את עזיבת המשפחה כהפקרה אלא כשליחות .
במכתבה לבנה אפרים בחזית איטליה מאפריל 1945 כתבה כך :"… איך אחרת לשקול את אישיותו של האדם, אם לא לפי עומס החובה שהוא מוכן להטיל על עצמו?… אנו צועדים יחד עם כל הטובים!"

במלחמת השחרור נפל הבן הבכור אפרים, בפקדו על כפר אורייה. וחודשיים לאחר מיכן נפל גם אחיו צבי בערבות הנגב באדמות חוליקאת.
רבקה גובר הפכה לסמל של האם השכולה העברית . בין השאר היא ציינה כי: "יום הולדתו של אפרים , 29 בנובמבר הוא יום ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה . למחרת היום ( 29 בנובמבר 1947) יצא אפרים ללוות שיירות בנגב במסגרת שירותו בהגנה . בסביבות קוביבה הופיעו כנופיות עיראקיות והוא הוצב כמפקד טירת צבי , שם נפצע בקרב . 
הבן השני צבי התגייס לפלמ"ח אחרי נפילת אחיו".
כך היא כותבת : "בנפול האח הבכור לא מצא לו הצעיר מנוח עד שלא קיים את שבועתו : 'בדרך בה מצאת את מותך אלך ולו בייסורים , ולו בכאב , ולו גם בידיעה ברורה כי דרכי האחרונה היא . בקדושת הכאב ובקדושת אהבתי אותך נשבעתי לך . בקדושת כל אשר למענו כדאי למות ". 
וסיימה את דבריה במילים הבאות : "עת עלה בני כליל בזבח , בו שני נקריב , ויד עלי ראשו , הנחתי רועדה, שלחתיהו אל הטבח, עמדי למוות הערה נפשו" ,

השכול לא ריפה את ידה של אישה מיוחדת זו. היא ארגנה את מערכת החינוך במעברה הסמוכה קסטינה (קרית מלאכי) וניהלה את בית הספר "האחים" ביד רמה. 
במבצע קדש שוב נחלצה להתנדב. היא תרמה את משקה המשגשג בכפר ורבורג, והדרימה לחבל לכיש השומם להקים תשתית ולייסד את המושבות שקלטו את גל העלייה והפכו להצלחה כלכלית. היא גם תרמה את חלקה כמייסדת וכמנהלת מערכת החינוך והתרבות שם. 
בערוב ימיה עקרה עם בעלה למושב "כפר אחים" (ע"ש שני בניה) ובשל בריאותו הלקויה של בעלה העתיקה את מגוריה לבית אבות בתל-אביב. 
ספריה של רבקה זכו לתפוצה ותורגמו לשפות רבות לרבות יפנית וביניהם "האחים", "אל משואות לכיש", "מורשה להנחיל", "רק שביל", ו"אלה תולדות כפר אחים". 
ב 1976 זכתה רבקה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. 
רבקה גובר הוזמנה כמחווה של כבוד על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד במרץ 1979.

בספטמבר 1981 שם שמה קץ לחייה בקפיצה ממרפסת חדרה שבקומה ה-12. בת 79 במותה. הותירה בת, חיה, ונכד פעוט יונתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *