לאה גולדברג

לאה הגדירה את עצמה  " אישה לא יפה" , לאה אהבה לאהוב אבל היו אלה אהבות נכזבות ואולי הן הדלק שהבעיר את יצירתה הגדולה .

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911. בקובנה היה ביתה הראשון של לאה עד גיל 3, כשפורצת מלחמת העולם הראשונה (1914) נאלצת  המשפחה לנדוד ברחבי רוסיה במשך 4 שנים שבהם לאה חיה בכפרים קטנים כפליטה, רואה חיילים נלחמים, נהרגים ומתחילה להמציא סיפורים כמפלט למציאות קשה .

בתום המלחמה כשהמשפחה חוזרת לקובנה היא נעצרת בגבול הליטאי ולוקחת חלק במחזה מוזר. אביה של לאה נועל נעלים צהובות עם גרביים אדומות, החיילים מאשימים אותו שהוא קומוניסט ומתחילים להתעלל בו לעיני הילדה לאה. במשך עשרה ימים מידי יום הם מביימים את ההוצאה להורג שלו.

לבסוף שבה המשפחה לבית שנהרס בקובנה  והמניה דפרסיה של האב מתפרצת לאחר ההתעללות שעבר . האם יוצאת לעבוד ולאה בת ה 8 הולכת ללמוד בבית הספר למסחר ומתגלה כתלמידה מבריקה ובתוך כחצי שנה היא לומדת עברית .

לאה עובדת כמטפלת בילדים בכדי להשיג מלגת לימודים בברלין שאליה תיסע לבדה. בת ה 18 כותבת דוקטורט על התרגום השומרוני של התורה, תחילה בברלין ואחר כך בבון את ימיה היא מבלה בספריה , שם ב 1932 היא פוגשת את דטטריה פדקה ההודי .  

"האדם היחיד הקרוב לי קצת אינינו יהודי ואינינו אירופאי,  כי אם דווקא הודי אנחנו עובדים תכופות ניתנה האמת להיאמר במחולות עשיתי חיל…", שניהם היו זרים שמצאו דרך להתקרב. פדקה הוא אותו "הלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים". גולדברג הייתה אז בת 21. אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי  עתיד , היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה חוויה של עלבון פומבי שספגה מפדקה שזה פִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת.

בבחירות של 1933 המפלגה הנאצית עולה לשלטון לאה נאלצת לנדוד שוב ולחזור לליטא שם בעזרתו של אברהם שלונסקי היא משיגה רישיון כניסה לפלשתינה
ב 1935 היא עולה לארץ וכאן  מצטרפת לחבורה שלו חבורת "יחדיו"  שעם חבריה נימנו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ וישראל זמורה, היא האישה היחידה בחבורה.

באותה שנה בתל אביב אברהם שלונסקי מפיק עבורה את הספר הראשון שלה "טבעות עשן" .
כאן היא מוצאת אנשים שכפי שהיא מגדירה "באמת קרובים לי" 
לאה מוצאת את פרנסתה מתרגומים כתיבת ביקורות תאטרון בעיתון דבר, מהרצאות, כתיבת פרסומות ומערכונים ל "מטאטה", אבל יותר מכול מה שמביא לפרסומה היא הכתיבה בעיתון דבר לילדים שהופך אותה בבת אחת למפורסמת אצל המורים, הגננות, והילדים.  
באותה שנה היא מתאהבת ביוסף אופין מקיבוץ אפיקים, 42 מכתבים אינטימיים כתבה לו גולדברג במשך 33 שנה. הוא היה גבר גבה הקומה ויפה התואר, שבעת היכרותו אותה חי עם אישה אחרת.

גולדברג הרבתה לבקר בקיבוצו , שורותיה "ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם" נחשבות לביקורת על הלינה המשותפת.
את מהות יחסיה איתו הסתירה בשירים רמוזים, אחד מרבים המנציחים אותה כאחת המשוררות הארוטיות ביותר בשירה העברית: "כי ידעתי אהוב בנפשי/ ובבשרי ובכל רמ"ח אברי,/ וכי אהבתי בשר כאהוב נפש./ וכי נשכתי את מזוזת דלתי הסגורה,/ כנשוך כתף עירומה של גבר" .

בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", שואל אותה יעקב'לה הקטן :
"איפה הילדים שלך?" / "אין לי ילדים." / "ושל מי את דודה?" / "של שום איש."
"ומי זה שומיש?" / "שומיש זה שום איש." היא "דודה של שומיש". זו העמדה שהיא בחרה בהיותה בת 27 מיתוך מודעות,  'אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם'.

ב 1936 אימא צילה מגיעה לארץ.  האב נשאר בפנסיון גרמני לחולי רוח ולאה כותבת עליו במין חצי ביוגרפיה  ב "והוא האור " על צעירה יהודייה שאביה השתגע והיא חוששת לשפיותה נאבקת בפחד ובוחרת בחיים היא הייתה באותם ימים מעצמה ספרותית

אהבתה הגדולה הייתה אהבתה לאברהם בן יצחק, שניהם סגורים מבוגרים הוא שתקן ובקורתי חמור סבר משורר שפרסם שתים עשרה שירים בלבד, הוא היה מבוגר ממינה ב 28 שנה . אברהם בן יצחק מותיר עליה רושם עז . "אם תתן לי חלקי" / "באימת מחשכיך" /"אולי יאור לי מעט" / "אם תפרוק על כתפי" / "את כובד עולך מעליך" / "אולי יקל לי מעט "
אברהם בן יצחק היה המודל של הגברים שלא רצו להיות קרובים אליה. יש כאלה שאומרים שהיה הומו. הדחיה שלו והקשר שלה אליו התאימו לה הם הזינו את מעיין היצירה שלה .
"את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים" / "נר כבוי על שולחן-שבת" /" כירח חיוור-שקוף בין אורות שמיים" /" את תמיד-בין תכלת תהומות ואחת…" היא כותבת על עצמה, היא הייתה יפה בשנות העשרים שלה.

13 שנים אחרי המפגש הראשון של לאה לאברהם בן יצחק היא נוסעת לבקר אותו בבית המרפא ברמתיים  ומביאה לו ספר ומכתב, הוא ישן במשך כל הביקור. כשהיא חוזרת לתל אביב פוקח אברהם בן יצחק את עיניו ואומר לרופאה אינני רוצה לקרוא עוד היום אמות.
"ביום הולדתי ב 29/5 מת אברהם בן יצחק מאז בעצם אן חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת " שנתיים אחר כך תפרסם לאה ספר זיכרונות על בן יצחק "פגישה עם משורר" על האיש שמגיל 27 ועד סף שנת 40 לחייה היה אהבתה הגדולה והחד צדדית.

ב 1952 היא מקבלת הזמנה ללמד באוניברסיטה בירושלים ושמחה להיפרד מתל אביב ומשלונסקי בתוך זמן קצר היא משתלבת באוניברסיטה וחשה בתוך ביתה . בביתה אימא טפלה בכול ואפשרה לה להתפנות ליצירתה "תמונתך כה שלווה את אחרת" / "קצת גאה ונבוכה על זה שאת אימי"

מי שאהב אותה היו התלמידים שלה שנתנו לה הרגשה שהיא מורה מיוחדת.
המורה לצרפתית באליאנס בחיפה ז'אק אדו הוא מושא האהבה החדש שלה . צעיר ממנה בשנתיים. ביומן שלה היא מספרת אך הוא סיים ללמד ורצה לחזור לשווייץ ונפרד ממנה. "הוא עשה את שלו, הוא תרם הרבה לספרות העברית". היא כתבה את זה ב-1952. כבר אז ידעה שהיא משוררת בעלת חשיבות לאומית".
בשנת 1963 מתפרצת אהבת הגדולה האחרונה שמו פאולו ויואנטה, מרצה איטלקי צעיר שהכירה באוניברסיטה העברית בעקבותיו נסעה לאיטליה כי חשבה בטעות שהוא מזמין אותה אליו, אך שם מצאה אותו עם סטודנטית אמריקאית צעירה. מחזור שיריה "נעילה" מתאר את צלקות חרפתה ואת קינתה על "איך משתנה האור שבשמים/ ואיך נופלות/ כציפורים מתות/ אהבותי".
וגם "הלכה ברחוב אישה זרה/ אישה לא יפה ולא צעירה,/ ראוה זרים, ופניה זרים,/ ואמרו: אישה מוזרה".
במאי 1969 חשה ברע והיא בת 59, התגלה אצלה גידול ממאיר בשד, בשלב שבו כבר לא היה טעם לנתח. היא הגיבה בשמחה: "יופי עכשיו אוכל לצייר בשקט". זמן קצר אחר כך התגלה סרטן גם בריאותיה: הסיגריות שעישנה כל חייה הם אלה שגרמו למותה.
ב-15 בינואר 1970 נפטרה. "אבל אמא. מה יהיה על אמא", היו המלים האחרונות שאמרה, בטרם שקעה בתרדמת. אמה האריכה ימים עוד 12 שנה אחריה.
"מי שיזכרני ידע היא הייתה בודדה "

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *