הוא היה מראשוניי המתיישבים במוצא, חקלאי לדוגמה וסמל לאיכות ללא פשרות. היה ממקימי מפעל השימורים הראשון בארץ אירח את גדולי הישוב ואצלו נטע הרצל את הארז הידוע שנתן את שמו לארזה.
אתרים לביקור:
בית ברוזה, מוצא
שמואל ברוזה נולד בשנת 1869 ברוסיה. הוא קיבל חינוך יהודי דתי ולמד בחדר. על חקלאות דיברו רק בהקשר של מצוות הנוגעות בעבודה זו, כגון לקט שכחה ופאה. עתידו היה מובטח – בית נוח ופרנסה. עם זאת, עבור שמואל חקלאות הייתה הדבר האמיתי – משהו שמלכלך את הידיים, אך מניב תוצרת וקשור בארץ ישראל.
שמואל היה נחוש להגשים את עצמו דרך חלומו ולוותר על העתיד הנוח. כך, בשנת 1891 בהיותו בן 22, שמואל עולה ארצה ביחד עם קומץ יהודים אשר לימים יכונו 'אנשי העלייה הראשונה'.
עם הגיעו ארצה עבד ברוזה כפועל חקלאי במושבות פתח תקווה, רחובות וראשון לציון. שם למד את מקצוע החקלאות, חפר בורות, ניכש, זיבל, קטף וקצר. בעבודה במחסן העצים של האחים ליטווינסקי אף יישם את מה שלמד מאביו. בכל המקומות אליהם הגיע הצטיין שמואל בקליטה מהירה, במסירות לעבודה ובזריזות רבה.
באחת מנסיעותיו לירושלים הוא עצר בכפר 'קולוניה', הסמוך למוצא, והמקום מצא חן בעיניו. כבר אז החליט לשוב לשם ולבנות את ביתו במקום.
המושבה 'מוצא' הוקמה ב-1860 ע"י זיווג מוזר בן שני ירושלמים – אחד אשכנזי והשני עיראקי שנקשרו ביניהם קשרי נישואין: יהושע ילין ומחותנו יחזקאל יהודה. השניים המשיכו לגור בירושלים אבל עיבדו את הקרקע החקלאית במושבה. אדמות נוספות שנקנו על ידי ילין ואחרים רוכזו בידי 'בני ברית' כמשבצת להתיישבות. כשהחלו ב'בני ברית' להקים מושבה על אדמת מוצא ליד ירושלים, היה שמואל ברוזה אחד מארבעת הפועלים המצטיינים, שנבחרו להתיישבות זו וזכה בחלקה בת 57 דונם.
בשנת 1892, כ-32 שנים אחרי רכישה הקרקע הראשונה, עלו שמואל ומאשה ברוזה למגדל השמירה שהוקם על ידי בעלי הקרקע הקודמים. לא הייתה זו אדמת עמק פורייה כי אם אדמת טרשים הררית. שמואל ברוזה הפשיל שרוולים וניגש למלאכה: הוא סיקל את האדמה וחרש אותה, גידל עצי פרי וירקות, נטע כרם ובנה בית בד להפקת שמן זית משובח. גם רפת ולול התקין בחצר ביתו, ותנובת משקו זכתה לשם טוב בירושלים. משקו היה משק לדוגמה ומבקרים רבים באו אליו.
שבע שנים לאחר מכן החל ברוזה בבניית בית האבן – 'הבית'. מספר נכדו, פרופ' מאיר ברוזה: "הבית היה מפואר בקריטריונים של כל הזמנים. המסד נחצב בסלע והכיל יקב ובור מים. קומת ביניים שימשה לתעשיית שימורי פירות ולאחסון. מעליה הייתה קומת המגורים רחבת הממדים ומעליה עליית גג. בחזית היה גרם מדרגות רחב שמוביל למרפסת לכל אורכו של הבית. בסך הכל היו בבית 15 חדרים".
בהמשך הקים ברוזה את מפעל השימורים הראשון בארץ. הוא הקצה חלל בביתו למפעל זה והעסיק מספר עובדים. שימוריו, כמו הפירות הטריים שלו, היו שם דבר ברחבי הארץ. "בעיקר שימורי המשמשים והענבים שלו", מספר הנכד. הוא השתמש רק בצנצנות זכוכית משום שרצה שהקונה יבחין בתכולה, וכשהחליטו מקימי 'עסיס' להקים מפעל שימורים הם באו להתייעץ עם שמואל.
הפירות והירקות של שמואל ברוזה זכו לאותות הצטיינות בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל והיו מפורסמים ברחבי היישוב. עד היום יש זן זיתים יווני שברוזה השביח ונקרא על שמו.
ברוזה היה בעל יוזמה ומעוף גם בתחום הנדל"ן. הוא רכש אדמות רבות באזור מוצא ובפרדס חנה ובמושגי אותה התקופה היה איש אמיד: "והכל מעשר אצבעותיו. אם הרכוש היה נשאר בשלמותו היינו היום משפחה עשירה מאד", מספר הנכד.
כל חשובי הישוב, התנועה הציונית ואף בעלי שם נוכריים, בדרכם לירושלים, ביקרו והתארחו בבית ברוזה והפליגו בשבחו. בין יתר השמות ניתן למצוא את אדמונד דה-רוטשילד, חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, המושל הצבאי סר רונלד סטורס וכמעט כל הנציבים העליונים, הרבנים הראשיים יצחק הלוי הרצוג, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ועוד. חלק מן המבקרים אף נטעו עץ על אדמתו של ברוזה. >>
אחד הנוטעים המפורסמים היה הרצל. בשנת 1898 ביקר הרצל בארץ ובדרכו לירושלים עצר אצל ברוזה שהיה נרגש מאד מהאורח המכובד. ברוזה ליווה אץ הרצל לראש הגבעה, שם נטע המנהיג הציוני עץ ארז – שלא היה אלא ברוש (במקום העץ קיים היום בית ההבראה "ארזה").
גורלו של העץ היה כגורלו של הבית ושניהם קשורים במאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול.
הניצוץ שהצית את מאורעות תרפ"ט ב-1929 החל בכותל ולכן בשפה הערבית מכונים אותם מאורעות "מהפיכת אל-בוראק" (הכינוי לכותל). ביום כיפור, ב-23 בספטמבר 1928, הייתה רחבת הכותל מלאה במתפללים ונקבעה מחיצה בין נשים וגברים – מחיצה זו הייתה בניגוד לסטטוס-קוו העות'מאני.
המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג הערבים, ראה בהקמת מחיצה זו ניסיון השתלטות על הר הבית. הוא החל להלהיט את הערבים ובקרב ההמון הופץ ציור ובו מופיע מסגד 'כיפת הסלע' כשהדגל הציוני מתנוסס עליו. בט' באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות שהפכו למאורעות.
ב-23 באוגוסט 1929 החלו מאורעות הדמים בירושלים ובחברון. עם תחילת המאורעות הגיע המוח'תאר של הכפר קולוניה לבתיהם של שכניו, ברוזה ומקלף, ונשבע בקוראן כי לא יקרה להם כלום.
בשעות אחר הצהרים החלו המאורעות לבעבע באזור. בנו של אריה לייב מקלף, שהיה פקיד בכיר בדואר, השתמש בהשפעתו אצל השלטונות הבריטיים ולעזרת מוצא נשלח רכב משוריין שסייר באזור אך נעלם למחרת בבוקר. זמן קצר לאחר שהמשוריין הסתלק החלו פורעים מקולוניה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לגלוש במורד ההר לכיוון בית משפחת מקלף. הם רצחו חלק מבני המשפחה ואורחים ששהו שם. משם התקדמו הרוצחים לבית ברוזה. שמואל הניס אותם ויחד עם יתר התושבים נמלט לירושלים. הפורעים שבו למושבה ובית ברוזה והעץ שנטע הרצל הועלו באש.
ברוזה כאב את שריפת מכתביו של הרצל אליו, אותם הטמין באחד הקירות. על השחתת "ארז הרצל" התאבל ברוזה ימים רבים.
לאחר ששככו מאורעות תרפ"ט שב שמואל ברוזה למוצא וחידש את הבית בו גר עם אשתו מאשה ושבעת ילדיהם.
במהלך המרד הערבי הגדול בשנת 1936 נשרף בית ברוזה בשנית. שוב חזר ברוזה ושיקם את הבית ואת המשק, אולם הפעם ללא התלהבות. משהו נסדק בנפשו. שניים מבניו, יפיע ומתתיהו, נשארו לגור בבית אביהם עם משפחותיהם והמשיכו לעבוד במשק.
בשנת 1944 מת שמואל ברוזה ממחלה קשה. שנה אחריו מת בנו יפיע מאותה מחלה, ובסופו של דבר הידרדר המשק עד שנמכר בראשית שנות ה-60 ליהודי חרדי מארה"ב.
תודות לעורכת: כרמית אביב