ממייסדות כפר ביל"ו ומהנשים הראשונות שטבעו את המושג 'הקרבה'. לאחר ששכלה את שני בניה, הייתה ממקימי חבל לכיש.
אתרים לביקור:
חבל לכיש
כפר אחים
בית העלמין, כפר ורבורג
"השלום ככל שרבים יותר מתחלקים בו כך יש ממנו יותר ולכולם…"
רבקה גובר נולדה באוקראינה בשנת 1902 למשפחת איכרים יהודית שורשית שבמשך חמישה דורות הוציאה את לחמה מעבודת האדמה. מילדותה הסתגלה רבקה לעבודה מפרכת בשדה. בגיל 19 נישאה למרדכי גובר – תלמיד חכם, מורה לעברית ומדריך חקלאי שלימים אף נבחר לראשות המועצות האזוריות באר-טוביה ולכיש. בחורף 1921 ילדה רבקה את בתה הראשונה אך זו נפטרה בגיל שישה שבועות. לאחר מות בתה נדרה רבקה נדר ואמרה: "ייסורי לידה אינם קשים כלל ומעתה אלד תמיד בשמחה".
ב- 1925 עלו רבקה ומרדכי ארצה והתיישבו במושבה רחובות, שם עבדה רבקה כמורה וילדה את שני בניה: אפרים וצבי. אפרים היה הילד הרביעי שנולד לה והיחיד שנשאר בחיים יותר משבועות אחדים. ברשימותיה כתבה רבקה: "לידתו של אפרים החלה בשמונה בבוקר ונגמרה בעשר בלילה. במשך כל הזמן הזה לא הוצאתי אף אנחה מפי כי כך נדרתי".
רבקה ומרדכי גובר נמנו עם מייסדי המושב כפר ביל"ו ולאחר מכן הקימו גם כפר ורבורג. במלחמת העולם השנייה צייתה רבקה לצו ליבה, התגייסה לצבא הבריטי ושירתה כמבשלת במחנה בסרפנד (צריפין של היום). היא יצאה לחופשות בסופי שבוע ואחת לשלושה חודשים גם קיבלה חופשה בת שבוע.
רבקה הייתה הראשונה שהכניסה לשיח התגייסות הנשים את המושג "הקרבה", שעד אז אפיין גברים בלבד. בספרה "רק שביל" תיארה רבקה כיצד נידו אותה ואת משפחתה כאשר החליטה להתגייס לצבא בניגוד לעמדת התנועה. כשנתיים לפני שהחל גיוס הנשים כתבה גובר: "מי יאמין לי כי מוכנה אני להקריב את היקר לי ביותר, כי רוצה אני לתת את היקר, שהרי במחיר זול לא נקנה את חירותנו". רבקה לא ראתה את עזיבת המשפחה כהפקרה אלא כשליחות.
במכתבה לבנה אפרים בחזית איטליה מאפריל 1945 כתבה כך: "…איך אחרת לשקול את אישיותו של האדם, אם לא לפי עומס החובה שהוא מוכן להטיל על עצמו? …אנו צועדים יחד עם כל הטובים!"
במלחמת השחרור נפל הבן אפרים. חודשיים לאחר מכן נפל גם אחיו צבי בערבות הנגב באדמות חוליקאת.
על צבי שהתגייס לפלמ"ח אחרי נפילת אחיו כתבה: "בנפול האח הבכור לא מצא לו הצעיר מנוח עד שלא קיים את שבועתו: 'בדרך בה מצאת את מותך אלך ולו בייסורים, ולו בכאב, ולו גם בידיעה ברורה כי דרכי האחרונה היא. בקדושת הכאב ובקדושת אהבתי אותך נשבעתי לך. בקדושת כל אשר למענו כדאי למות'".
את דבריה סיימה במילים: "עת עלה בני כליל בזבח, בו שני נקריב, ויד עלי ראשו, הנחתי רועדה, שלחתיהו אל הטבח, עמדי למוות הערה נפשו".
השכול לא ריפה את ידיה של אישה מיוחדת זו. היא ארגנה את מערכת החינוך במעברה הסמוכה, קסטינה (קריית מלאכי), וניהלה ביד רמה את בית הספר במקום. במבצע קדש שוב התנדבה. היא תרמה את המשק המשגשג שלה בכפר ורבורג, והדרימה לחבל לכיש השומם כדי להקים תשתית ולייסד את המושבות שקלטו את גל העלייה והפכו להצלחה כלכלית.
בערוב ימיה עקרו רבקה ומרדכי למושב 'כפר אחים' (ע"ש שני בניה) ובשל בריאותו הלקויה של מרדכי העתיקה את מגוריה לבית אבות בתל-אביב.
ספריה של רבקה 'האחים'; 'אל משואות לכיש'; 'מורשה להנחיל'; 'רק שביל' ו'אלה תולדות כפר אחים' זכו לתפוצה רבה ותורגמו לשפות רבות, ביניהן יפנית.
בשנת 1976 זכתה רבקה בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה. כמחווה של כבוד היא הוזמנה על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד במרץ 1979. בספטמבר 1981 שמה רבקה קץ לחייה בקפיצה ממרפסת חדרה שבקומה ה-12. בת 79 הייתה במותה. היא הותירה בת, חיה, ונכד פעוט.
תודות לעורכת: כרמית אביבי