גמלים בתולין ונגב (פארן יומיים)

שם: גמלים בתולין ונגב (פארן יומיים)  אורך :85 ק"מ. אזור:נגב אתרים: באר מנוחה,פונדק 101,צוקי פארן,נחל פארן,נוואמיס,נחל ערוד,קניון ברק,נחל ברק,נחל ורדית,צבי הנגב,נחל צניפים,נחל שגיא,הקניון הלבן,הר האש,הר כרכום,מטווח 80,נחל ציחור, עונה: כל השנה. מנחתים מומלצים: מנחת פראן מירשה: יש צורך.

תיאור המסלול:

במאמר זה אודות מדבר הנגב נעקוב אחר בעל החיים אשר מכל זווית שמביטים בו הוא איננו דומה לשום בעל חיים אחר למעט עצמו, או לגמל אחר. נעסוק בחשיבותו בתקופות הקדומות, על איבוד בתולין ועל צדיקים.

ברוח זו נמשיך לבחון את מנהגי הבדואים, אשר בכל פעם שאני מביט בהם אני חש כצופה בחלון המביט אל העבר, אל אבות אבותיי. נוכל להיווכח, ממש בזעיר אנפין, עד כמה מקורותינו יונקים מעברנו הנוודי.
Camel1
גמל, בתולין וצדיקים

כאשר אתם מדמיינים בעייני רוחכם את אברהם אבינו מגיע לארץ כנען, או את בני ישראל צועדים במדבר 40 שנה, בוודאי משתרבבות לתמונה העולה בדמיונכם שיירות גמלים ארוכות הצועדות לאיטן בחולות. הממצאים מעידים אחרת, אך תחילה – מספר מלים על ספינת המדבר.

הגמל הוא החיה המבויתת היחידה אשר מסוגלת להתקיים בתנאי אקלים מדבריים קיצוניים. לגמל כושר סיבולת גבוה בתנאי חום ויובש לאורך זמן. כושר סיבולת זה הוא תוצאה של הסתגלות התנהגותית ופיסיולוגית. כאשר הגמל נמצא במצב מנוחה הוא כורע כאשר רגליו מקופלות תחתיו ובאופן ז, רק קטע קטן יחסית של גופו חשוף לקרני השמש. הוא בעל רקמה קרנית באזורי הגוף הנוגעים בקרקע אשר מסייעת בבידוד הגוף ממגע ישיר עם הקרקע הלוהטת.

הגמל יכול להתקיים ממרעה דל ביותר. הוא מסוגל לאכול כל קוץ, דרדר או שיח מצמחי המדבר. רגליו וצווארו הארוכים מאפשרים לו גישה גם לענפי עצים גבוהים. תכונות נוספות המסייעות לגמל הן שמירה על נפח דם תקין בתנאי התייבשות, הזעה חסכונית והאטת נשימה אשר מפחיתה את הפסד המים באמצעות הריאות, ונפח השתן אשר קטן בקיץ ופוחת עוד יותר בתנאי התייבשות. כל זאת מסייע לשמירת מירב הנוזלים בגוף הגמל ומונע את התייבשותו. דוגמא נוספת להסתגלות הגמל לתנאי המדבר היא נשירת השיער אשר הולכת וגדלה לקראת סוף החורף, ובמקומו צומחת פרווה עבה המתפקדת כשכבת בידוד מהחום.

לגמל דבשת אחת או שתיים על גבו. בדבשות נאגר מלאי שומן המשמש את הגמל כמאגר אנרגיה. בעת ההליכה נעות ביחד הרגליים בכל צד, ולכן נראה הגמל כאילו הוא מתנדנד. מצורת הליכתו זו, נגזר כינויו של הגמל – "ספינת המדבר".

הריונה של הנאקה (נקבת הגמל) נמשך כ-12 חודשים. היא ממליטה אחת לשנתיים-שלוש, ותמיד רק ולד אחד בשֶׁגֶר (המלטה). הגמל הצעיר נקרא "בֶּכֶר". הוא מגיע לבגרותו המינית בגיל חמש שנים.

הגמל מוזכר לראשונה במקרא בתיאור ירידת אברהם למצרים: "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ…. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית י"ב, י').

לאמיתו של דבר, הפעם הראשונה שניראה גמל בארץ היה בכיוון ההפוך – הגמל שהגיע ממצרים כחלק מהשיירה של פרעה שישק.

מסתבר כי הגמל המבוית, ה-Camelus dromedarius, הובא לאזור הלבנט רק מאות שנים לאחר אברהם, יעקב ויוסף (שחיו באזור בין שנת 2,000 ל-1,500 לפני הספירה), ועשורים רבים לאחר נפילת ממלכת דוד. החוקרים מאמינים שפרעה "שישק הראשון" שפלש לממלכת ישראל בין 926 ל-917 לפני הספירה, הביא איתו את הגמלים המבויתים הראשונים, בנוסף לטכנולוגיות שונות נוספות.

אזכורם של גמלים בספר בראשית, בסיפור אברהם, כמו גם בסיפורי יעקב ויוסף הוא אנכרוניזם מוכר היטב במדע הארכאולוגיה (אנכרוניזם בעברית: "מַעַתַק זְמַּן" – כשל כרונולוגי. כלומר, כשל בתיארוך נתון. לדוגמא, אם אספר כי בשנת 1998 בדקתי נתון מסוים בגוגל, בעוד שגוגל נוסדה רק בשנת 1998, אצור למעשה כשל זמן המוכיח כי הסיפור איננו אמת – הוא אנכרוניזם). זו אחת ההוכחות החזקות לכך שהמקרא נכתב מאות שנים לאחר האירועים המתוארים בו, ועל זה כבר נאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כל הראיות הארכיאולוגיות מצביעות על כך שגם לו היו דמויות היסטוריות בשם "יעקב" ו"עשיו", הם לא הכירו את הבהמה בעלת הדבשת, או לפחות לא הכירו אותה כבהמת מסע. זאת מאחר שבתקופת האבות לא היו גמלים מבויתים בארץ ישראל ובסביבותיה.

מחקר שהתבסס על חפירות ארכיאולוגיות בבקעת תמנע ובפינאן שבירדן מחזק את התיאוריה שלפיה הגמל אומץ בארץ על ידי האדם רק בסביבות שנת 930 לפני הספירה – 300 שנה מאוחר יותר ממה שמקובל לחשוב (בחצי האי ערב בוית הגמל כמה מאות שנים לפני כן). מבחינת לוח הזמנים המקראי, מדובר במאות רבות של שנים לאחר סיפור האבות ועשרות שנים לאחר מלכות דוד. עד לתקופה זו נמצאו עצמות בודדות של גמלים ברחבי הארץ, שכמעט בוודאות היו שייכות לגמלי בר שניצודו ונאכלו ולא לגמלים שנשאו משאות ושירתו את בני האדם. כניסת הגמלים לאזור תמנע, שהיה ככל הנראה האזור הראשון שאימץ את הבהמה החדשנית, התרחשה בד בבד עם רפורמה מקיפה בתהליכי ייצור הנחושת במקום. הרפורמה קשורה ככל הנראה למסעו הצבאי של פרעה שישק, מלך מצרים, לאזור באותן שנים והכפפת המכרות לשלטון המצרי.
Barkקניון ברק

עד להופעתו של הגמל בדרום הנגב הסתייעה אוכלוסיית הארץ בבהמות הוותיקות יותר – חמורים ופרדות. הגמל פתח בפני תושבי הארץ אפשרויות כלכליות חדשות: התפתחות דרכי המסחר עם ערב, הנודע כסחר הבשמים, הואצה על ידי השימוש בגמלים, ואכן ניתן להיווכח כי דרכים אלו מתחילות להופיע במאה ה-9 לפני הספירה – עם הופעת הגמל. סחר הבשמים לכיוון מזרח, שהתאפשר הודות לגמלים, הפך לחלק חשוב בכלכלה המקומית ונמשך כמעט ברציפות במשך למעלה מ-1,500 שנים.
הגמל ניזכר 54 פעמים בתנ"ך. אזכוריו השונים מבהירים את עיקר תפקידו, ונוכל לראות זאת על ידי מספר דוגמאות, חלקן מאירות פרשיות מוכרות באור חדש.

נתחיל בפרשה מרתקת ביותר, וביחוד הכתוב בפירושים אליה – החיפוש אחר כלה ליצחק. אברהם לא היה מעוניין שיצחק יעזוב את הארץ מחד, ומאידך לא רצה להשיא אותו לאחת מבנות כנען (זאת לאחר שניסה להעלות אותו לקורבן). כתוצאה מכך, לוקח אברהם את עבדו ושולח אותו לארם נהריים (צפון סוריה, בגבול עם תורכיה) להביא לו כלה מנָחוֹר (בנו השני של תרח ואחי אברהם). העבד מגיע לארם נהריים עם גמלים בלבד, מאחר וזו למעשה החיה היחידה המתאימה עבור דרכים ארוכות (בראשית, כ"ד, י'): "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם–אֶל-עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת".

"וַיַּבְרֵךְ": הכוונה היא לקשירת ברך הגמל בעת שהוא כורע ברך, כך שהוא לא יכול להתרומם.

"יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. טו וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. יח וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ–וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו".

רבקה מזהה את השיירה ומציעה להם מים, רק לאחר מכן היא מזדהה ומספרת אודות השושלת שלה (שיחה מוזרה מעט ליד הבאר). יש לשים לב כי מדובר בנערה, בערך בת 14 (ולגרסת חלק מהפרשנים – בת 3), שהולכת להשקות עשרה גמלים. גמל שותה ביום בן 100 ל-135 ליטר. הוא אינו יכול לא לשתות תקופה ארוכה ולהחזיר את כל הכמות ב-10 דקות, וכך בהנחה שהגמלים כבר שתו כמות מסוימת עד לאותו הרגע, הם צפויים לשתות כ-30 ליטר לגמל. כלומר, מדובר בסחיבת 300 ליטר מים. אין ספק שמדובר במאמץ מרשים לנערה כה צעירה.

"לד וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם, אָנֹכִי. לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד–וַיִּגְדָּל; וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים….ֹ. לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי, לֵאמֹר: לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. לח אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי".

כאן המקום לציין כי מדובר על אליעזר, עבדו של אברהם, שעל פי המסורת, זכה בכבוד גדול להיכנס לגן עדן עוד בעוד בחיים – כבוד שזכו לו רק עשרה צדיקים, בהם אליהו הנביא. אולם בשלב זה הוא מבהיר מה מטרת נסיעתו וכן מי אדונו: "נז וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. נח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ…. סא וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל-הַגְּמַלִּים,… סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס… סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ".

רבקה מפגינה אופי מרשים, וכאשר שואלים אותה אם ברצונה ללכת עם האיש הזה היא משיבה מידית בחיוב ויוצאת לדרך. שוב ישנה דרך ארוכה ובעל החיים היחידי המתאים זה הגמל. אנו מדברים על מרחק אווירי של כ-670 קילומטרים. גמל הולך ביום בן 40 ל-60 קילומטר, כלומר: זמן מסע של כשבועיים. שימו לב שלאורך כל המסע אין לנערה רבקה כל בעיה לשבת על הגמל. ברגע שהוא עצר היא "וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל".

כאן אבצע סטייה קלה מהנושא המרכזי לסיפור צדדי ומרתק שיבהיר מדוע נכנס אליעזר לגן עדן. מוצאו של אליעזר, עבד אברהם, מחמת שבאזור דמשק, והוא בן כנען (בראשית, י', י"ח). יש המפרשים שנקנה בשוק כעבד, ויש המפרשים שהיה עוג מלך הבשן (רמת הגולן) או בן נמרוד עצמו. אליעזר זכה להיות צדיק גדול, מאחר וככתוב בבראשית רבה, פרשה נ"ט: להיות שולט ביצרו כמו אברהם זו מעלה גדולה מאוד.

השולט ביצרו

כך כתוב במסכת כלה רבתי, פרק ג': "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן… אליעזר עבד אברהם". כלומר, הוא לא מת אלא עבר ישירות לגן עדן, כבוד שלו זכתה אישיות מפורסמת נוספת – אליהו הנביא. אליעזר זכה בכבוד זה מאחר ויצחק בירך אותו לאחר שחשד בו: "כי כשהביא רבקה ולא מצא לה יצחק בתולים,….. היה חושדו שבא עליה, ואמר לו: כן תחיה ותכנס בגן עדן כמו שאתה נקי ממנה. ונתקיים לו אותה ברכה ונכנס חי בגן עדן".

יצחק חושד כי אליעזר שכב עם רבקה מאחר שלא הייתה בתולה, כלומר – היא אבדה אותם בן ארם נהריים לפגישה עם יצחק. וכך מספיר המפרש את איבוד הבתולין (ילקוט שמעוני, פרשת חיי שרה, רמז ק"ט): "בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים, חשדה מאליעזר. אמר לה: בתולותיך היכן הן? אמרה לו: כשנפלתי מן הגמל, נעשיתי מוכת עץ. אמר לה: שקר את מדברת! אלא אליעזר פגע בך! ונשבעה לו שלא נגע בה. הלכו ומצאו העץ צבוע דם, מיד ידע יצחק שהיא טהורה".

"מוכת עץ" הינו כינוי לאשה שאיבדה את בתוליה כתוצאה מנפילה ולא כתוצאה ממשגל. אם אתם חשים לא בנוח שיצחק האמין לסיפור – תחושתכם נכונה. עקבו אחר הגדולים וראו כמה ניסים התרחשו סביבם: אמו של שימשון נכנסה להריון מוזר, כנ"ל גם שרה, ובדיוק – גם רבקה. המכנה המשותף לכולם היה גילו המבוגר מאוד של הבעל.
Mitzlaot1מצלעות ליד צומת ציחור

בעניין זה ישנו דיון ארוך העוסק בכך שלא טוב להיות מגמל, כלומר מוביל שיירות גמלים. להלן דיון המלמד על ייעודו של הגמל: "המדיר (המונע) את אשתו מתשמיש המטה, ב"ש אומרים: שתי שבתות, בית הלל אומרים: שבת אחת. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים שבת אחת. העונה האמורה בתורה, הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר" (כתובות, סא ע"ב). כלומר, מי שמוביל את הגמלים היה נמנע מיחסי מין עם אשתו שלושים יום, הספן שישה חודשים, ובר המזל הרב ביותר הינו תלמיד חכם הלומד כל היום וחוזר בכל ערב הביתה. זהו יתרון נוסף בלהיות תלמיד חכם.

עד כאן עניני מיטה ובתולין, ונמשיך עם ציטוטים נוספים מהתנ"ך הממחישים את חשיבותו של הגמל.

לאחר שהאחים זורקים את יוסף לבור (עקב חלומות משונים שחלם ושיתף עמם) כתוב בבראשית, ל"ז, כ"ד: "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט–הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה".

"אורחה" הינה שיירת גמלים, ובקטע זה אנו קוראים עדות ברורה למסחר בין גלעד למצרים על גבי אורחות גמלים. אני מעריך שלחלקכם מתנגן בראש ממש ברגע זה השיר של שלונסקי.

זמר (מילים: אברהם שלונסקי)

לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,
לא דבשת היא אל מול כוכב.
זה הרים, הרים שבגלבוע,
הררים צופים אלי מרחב.

ועוד מקור אחד, הפעם מדרום (מלכים א', י'): "א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה–לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ. ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ: לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ". ללא ספק אחד מהמפגשים שהייתי מעוניין להיות בהם.

הגמלים בארץ ישראל

הגמלים מילאו במשך דורות תפקיד מרכזי בישוב הערבי. הם היו אמצעי ההובלה החשוב ביותר – בעיקר למשאות כבדים, והובילו מטענים במשקל של קנטר (יחידת מידה עות'מנית השקולה ל-255-288 ק"ג). מאחר ומאז ימי הביניים הוזנחה רשת הדרכים המפותחת שהוקמה בתקופה הרומית, לא נעשה שימוש בעגלות בארץ. על כן, נעשתה הובלת המשאות באמצעות בהמות משא כגון גמלים, חמורים, פרדות וסוסים. שיירות ארוכות של מאות גמלים העבירו את יבולי התבואות מידי קיץ מעבר הירדן והחורן אל נמלי החוף עכו ויפו. כן הובלו האבנים וחומרי הבניין בתוך הערים על גבי גמלים. בראשית המאה העשרים נמצאו בדרום הארץ, מחוץ לירושלים, כ-15,000 גמלים (כולל בנגב). בשנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נספרו בארץ 8,648 גמלים.

הכפריים לא נהגו להרבות את הגמלים, אלא קנו אותם אצל הבדואים והחזיקו בדר"כ רק גמלים זכרים. בחודשי הקיץ נהגו הבדואים לעבור את הירדן עם עדריהם, ובתקופה זו רכשו הפלאחים (האיכרים) את גמלי העבודה. הבדואים נמנעו מלהשתמש בגמלים לצרכי עבודה, בין השאר משום שלפי מסורת תושבי המדבר, נאקה היא שאפשרה לנביא מוחמד להינצל מרודפיו. לעומתם, חרשו הפלאחים בדרום הארץ את שדותיהם בעזרת גמלים.

הגמל מתרבה באופן איטי יחסית: הוא מגיע לבגרות מינית רק בגיל 5 שנים, והנקבה ממליטה פעם בשנתיים-שלוש. לגמלים דרוש זמן מסודר במשך שעות ארוכות. אצל הבדואים והפלאחים כאחד היו שימושים רבים לגמל: את בשרו אכלו ואת החלב שתו, משערותיו נארגו מעילים וגלליו שימשו חומר בערה. בכפר הערבי, רק משפחות בודדות החזיקו גמלים – ואלה הפכו למעין קבלני הובלה, ועבדו עבור פלאחים אחרים בכפר ובעבודות חוץ.

הגמל לא היה בהמת המשא הראשונה שאימץ לו האדם במרחבנו, אבל הוא נשאר האחרון מבני מינו המועסק עדיין בשולי המשק החקלאי בהובלת חומרי בנין במקומות שאין בהם עדיין דרכים מתוקנות למכוניות. בדרכי חול ובמדבריות טרם נדחק לגמרי ואף כיום הוא מוביל משאות וגם אנשים על דבשתו. יתרונו של הגמל על בהמות המשא האחרות נעוץ בכך שהוא צועד בבטחה באדמות חול ואף בחוליות (דיונות) עמוקות, יכול לעמוד בצמא במשך ימים (את שאר בהמות המשא יש להשקות פעמיים ביום), להתגבר על רעב ולאכול מצמחי המדבר שבעלי החיים האחרים אינם אוכלים אותם. יתרונו גם בכושר ההעמסה: הוא יכול לשאת במשך ימים ושבועות משא העולה במשקלו פי שנים על משאו של הפרד ופי ארבעה על זה של חמור. לעומת זאת, צעדו איטי יותר מצעדו של סוס ואין ביכולתו לעבור במסע ארוך יותר מ-40-60 ק"מ ליממה. במסעות ארוכים ניתן להעמיס על גב הגמל קרוב לשלוש מאות ק"ג. בעבר היו גמלים בעלי כושר משא גדול יותר, ביחוד למרחקים לא גדולים. על גבי גמלים אלה היו מוליכים אבני ריחיים, בנות 400 ק"ג ויותר, מחורן שבדרום סוריה אל טחנות המים שבגליל ואף לחלקים דרומיים יותר של הארץ.

עיקרו של סחר חוץ עם הארצות הסמוכות התנהל על גבי גמלים ורק במהלך המאה הקודמת חלה התרחבות ניכרת בהובלה ימית. מעניין לציין כי את הסבון השכמי והיפואי הובילו עד לפני 120-130 שנה על גבי גמלים בטענה כי אוויר הים מקלקל את הסבון. הגמל שימש לא רק להובלת משאות כבדים ביותר, אלא גם להולכת נוסעים למרחקים רחוקים ביותר. רק בחלקה הצפוני של הארץ ניתן היה להביא מטענים (ונוסעים) על גבי פרדות. במדבריות שבמזרח ובדרום "שלט" הגמל.

מסורות ומנהגים בדואיים ומקבילותם בתנ"ך

עיון באלבום תמונות משפחתי מחזיר אותנו לימים רחוקים ומסב לנו עונג רב. באותו האופן, טיול במדבר ומפגש עם דרי המדבר הבדואים מציפים בי המון אירועים מהתנ"ך. לנו, כבנים לעם ישראל, יש עניין מיוחד בהכרת תושבי המדבר. לאחר שיצאו ממצרים שהו בני ישראל ארבעים שנה במדבר. הדור שנכנס לארץ, כבש אותה ונאחז בה, הוא דור שנולד בסיני, גדל בו ועבר את כור החיתוך של רעב, צמא, מגיפות, תחלואים ואויבים מתנכלים. דור זה גובש כאן לשבטים והיה לעם לוחם ובונה. הוא ספג במדבר מסורות ואורחות חיים של בני מדבר חופשיים, הביא אותם עמו ארצה, שימר אותם בזיכרונו והמשיך לשאתם בתודעתו. על כן, בהביטנו אל חיי הבדואים, אורחם ותרבותם, אנו מביטים, כמו מבעד לראי הדורות, בימי נעוריו של עמנו.

ראו כמה שמות נרדפים יש לו, למדבר, וכולם לא מחמיאים: צייה, שממה, ישימון, ארץ חרבה, ארץ לא זרועה, ארץ נוראה ועוד. החסד הגדול שזוכר ה' לכנסת ישראל הוא עצם הליכתו במדבר על-פי מצוות האל. ככתוב בספר ירמיהו, ב', ב': "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". יתר על כן, כל מי שנכנס אל תוך המדבר ויצא ממנו בשלום היה חייב לברך ברכת 'הגומל', כמו שנאמר במסכת ברכות, נ"ד, ב': "ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשעלו ממנו לגמרי; והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב". הכניסה לעומק המדבר הייתה בבחינת סכנת נפשות.
Remim
עדר ראמים בנגב

מסעות שוד או פשיטת נוודים ועדריהם

כשהיינו ילדים שמענו בהתלהבות את סיפורי הגבורה רבי ההוד אודות הפשיטות ("ע'זו") שהיו מעין ספורט לאומי בחצי האי ערב ודרך מקובלת לפתרון בעיות בזמנים קשים. בפעולות אלו פשטו הבדואים, שדדו גמלים ועדרים וגזלו רכוש.

פשיטות שוד שכאלו מוזכרות גם במקרא. מעניין לראות כיצד הגדיר עם ישראל, שכבר ישב על אדמתו, את אותן פשיטות שוד והתנפלות של שטחי ירק. עם שבעבר היה הוא עצמו בנוי משבטים נודדים ופושטים, סובל הפעם מנחת זרועם של המדיינים הפושטים על תוצרתו: "וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל–וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. ד וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ" (שופטים, ו', ג'-ז').

האוהל כסמל לחיי בטחון ויציבות

האוהל הוא סמל משמעותי מאוד אצל הבדואים. מה דרוש לאיש המדבר? חברת בני אדם, מחסה, צל, מזון, מים והגנה – כל זאת ניתן למצוא באוהל. הפגיעה באוהל נחשבת אם כך לעבירה חמורה ביותר. היחס לאוהל הוא כאל משהו כמעט מקודש.

עבור הבדואי, הנדידה לחיפושי מרעה, מים וביטחון הכרח חיים וקיום. כשרצה הנביא ישעיהו להגדיר עתיד ורוד של עם יושב על אדמתו לבטח, הוא אומר: "חֲזֵה צִיּוֹן, קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ; עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל-יִצְעָן בַּל-יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח, וְכָל-חֲבָלָיו, בַּל-יִנָּתֵקוּ". (ישעיהו, ל"ג, כ). מכאן מובן מדוע הפך האוהל להיות גם סמל החן והיופי, כשהוא בולט למרחוק בצבעיו העזים אל מול אפשרויות המדבר. על כך אמר המלך שלמה בשיר השירים, א', ה': "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר".

חורבן האוהל מסמל חורבן עם וארץ

כשם שאוהל יציב ובנוי איתן מסמל עם יושב לבטח, כך מסמל חורבן האוהל את חורבן העם והארץ. יש בקללה הערבית: "יחרב ביתכּ" – "יחרב ביתך" מן המיוחד. אמנם ראינו כבר אסונות כבדים יותר מהריסת בית, אולם עבור בן המדבר חורבן האוהל ("אלבית" – הבית) משמעותו אובדן הכול, ממש כאילו חרב עליו עולמו. הקבלה לכך מצאנו בדברי ירמיהו (י', י"ט-כ'): "אוֹי לִי עַל-שִׁבְרִי, נַחְלָה מַכָּתִי; וַאֲנִי אָמַרְתִּי, אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ". והוא ממשיך ומבהיר מה הוא השבר והמכה הכבדה: "אָהֳלִי שֻׁדָּד, וְכָל-מֵיתָרַי נִתָּקוּ; בָּנַי יְצָאֻנִי, וְאֵינָם–אֵין-נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי, וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי". יש כאן תיאור מופלא של איש (או אישה) בודד, שאין לו היכולת לבנות מחדש את האוהל שנשדד ואשר חבליו ניתקו ונקרעו.

מים ומרעה בשפע: סמל לחיי שלווה וביטחון

שבטי המדבר הם עם של רועי צאן. בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; (ירביצני = לרעות את הצאן) עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". (תהילים, כ"ג, ב'). חלומו של כל רועה וכל בעל עדר כולל רועה נאמן, שומר מסור, מים צלולים וזכים הזורמים לאט, והרבה הרבה עשב. שוב אין צורך לנדוד ולחפש מרעה ומים.

"עדאייה" – "חטיפת" כבש לצורך האכלת אורח

אצל בדואיי הנגב היה קיים מנהג בשם "עדאייה" – "חטיפת" כבש לצורך הכנת ארוחה לאורח. ידוע לכולם כי עדרו הקטן של הבדואי היה לא פעם רועה רחוק מהבית. ומה עשה כשבא אליו אורח נכבד, שראוי שישחטו לכבודו כבש? המארח היה בא לעדר כלשהו, הנמצא בסביבה, לוקח לו מהעדר כבש אחד ומודיע לרועה שהוא לוקח אותו כ"עדאייה" – להכין ארוחה לאורח. כשמגיע המארח לאוהלו עם הכבש הוא מציג את הכבש בפני הגברים והאורח, כדי שיראו איזה כבש הוא זה ומה ערכו, ומודיע שהוא נלקח מעדרו של אלמוני בן פלוני. תוך 14 יום עליו להחזיר לבעל העדר כבש אחר, שווה לו בערכו.

לא כל כבש מותר לקחת כעדאייה: אין לקחת את הכבש חביב הרועה ומנהיג העדר, הנקרא "מריאע" = משכוכית, זה שפעמון תלוי בצווארו, או קישוט אחר. אין לקחת את האייל, אבי העדר ("אלכבש"), את הכבשה שגדעו את אוזנה או שימנו אותה בסימן אחר וייעדו אותה לקורבן או נדר ("פדו", "נדיר"), וכן אין לקחת כבשה שהיא אחת ויחידה לבעליה, ואין לו אחרת, והיא היא המספקת מעט חלב לילדיו. העובר על מנהג זה, לוקח את האסורה בלקיחה, או לוקח בטענה שהיה אורח, בעוד שלמעשה לא היה לו אורח – נתבע לתת את הדין בפני "זיוד אלמאל" – שופטי הממון/העניינים הקשורים בעדרים. שופטים אלו יחייבוהו, בדרך כלל, להחזיר תמורתה פי ארבעה מערכה ("אמרבעה").

חוקים אלו מזכירים לנו את פרשת כבשת הרש. דוד מלד ישראל, חשק בבת-שבע, אשת אוריה החיתי, ולקח אותה ממנו למרות שכבר היו לו מספר נשים. נתן הנביא בא אליו ואמר לו לפתור בעיה והיא: "לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר–הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו; מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה,…. ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. ה וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד; וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל ב', י"ב, ב'-ה'). דוד המלך מוצא את האיש העשיר אשם וחוטא, ופוסק בדיוק רב: "וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (פסוק ו').

ה"קורץ" וה"לבה" – לחמו של הרועה

הרועה הבדואי הוא איש שדה מובהק המבלה תקופות ארוכות עם עדרו בשדה רחוק מהבית. כמעט ולא היו ברשותו כלים וחפצים ואת לחמו הוא אפה על גחלים: ללחם זה קוראים "קורץ" או "לבה". אופן ההכנה של לחם זה פשוט למדי: לשים את הבצק, מרדדים אותו, מניחים על הגחלים ומכסים בגחלים. כעבור זמן קצר מוציאים, מנקים מגחלים ואפר שדבק, והרי לכם לחם שעורה טעים – ממש מאכל תאווה. לחם כזה אופים אנשים הנמצאים בנסיעה או בדרך ארוכה מחוץ לבית.

כששוחטים כבשה על מנת להכין מבשרה ארוחה לגברים, עוברות מספר שעות עד שהאוכל מוכן. היו בדואים שהגישו רקיקי לחם ומספר חתיכות בשר צלוי כארוחה מקדימה שנקראה "תצבירה", ופירושה – להחזיק מעמד עד בוא הארוחה. על-פי רוב היה המארח מביא מספר חתיכות בשר וצולה אותן על הגחלים הלוחשות במדורת הקפה שבמרכז אוהל האירוח. הקבלה לכך ניתן למצוא בספר ישעיהו (מ"ד, י"ט): "חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל".

ה"חוקה" – לחם חוק

הבדואי נוהג לומר: "אלחוקה – ללמרה" – לחם החוק ניתן לאשה. את המזון מגישים לגברים בקערות או מגשים. הגברים יושבים סביב האוכל ואוכלים אותו יחדיו – כל אחד מושיט את יד ימינו ואוכל. לעומת זאת, לנשים מגישים מזון (הכוונה לארוחת בשר כבש – "דיביחה") בדרך אחרת: כל אחת מקבלת נתח בשר כרוך ברקיק לחם הנקרא "חוקה". מספרים שבעבר, בעתות רעב ומחסור, נתנו "חוקה" גם לגברים. הקבלה לכך נמצאת בספר משלי, ל"א, ט"ו: "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ". וכן במשלי, ל', ח': "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר, אַל-תִּתֶּן-לִי; הַטְרִיפֵנִי, לֶחֶם חֻקִּי".

הכנת הבשר ובישולו – מלאכת הגברים

באוהלים מקובל שהנשים אופות את רקיקי הלחם ומבשלות את האורז, ואת בשר הכבש מכינים הגברים. הם שוחטים את הכבש, מבתרים אותו לנתחים ומבשלים. מלאכה זו נעשית מחוץ לאוהל, למען יראו כולם כי כאן מכינים ארוחה לאורח נכבד.

הקבלה לכך נמצאת בספר בראשית, י"ח, ו'-ז': "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

עד היום בביתי נשמרת מסורת זו: כשיש אורחים אני זה שמכין על האש, בעוד אשתי אחראית על הסלטים – זאת מן הטעם הפשוט שאני משמר את שמו של אברהם והדבר מחייבני.

תודות :
לאורי הרטמן על העריכה.
ליאנה מרקשייד
  הטייסת על הממ"ג.
לחבורת הסנוניות שאירחו אותי.
עד הפעם הבאה- נתראה!!!
אבי הרטמן

קישור לקובץ PDF: לחץ כאן
מסלול בפורמט Google Earth: לחץ כאן
מסלול בפורמט עמוד ענן יום 1 : לחץ כאן
מסלול בפורמט עמוד ענן יום 2: לחץ כאן
מסלול בפורמט GPX: לחץ כאן
למזג אויר באתר ההמראה :לחץ כאן

 

2 thoughts on “גמלים בתולין ונגב (פארן יומיים)”

  1. אבי ,רואים שברקע שלך מתנגן ניגון שרכשת בעברך וזה מלווה אותך ותורם לכולנו ,ישר כח ,

  2. אני תוהה מתי אוכל לקרוא מאמר מכתוביך מבלי ללמוד דבר חדש?
    זה כפי הנראה לא יקרה. ותודה לך על כך.
    עירא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *